נס המורדת

לכאורה, מדובר בבחירה צפויה למדי. שהרי מי ראויה יותר לתואר גיבורה מאשר צביה לובטקין, גיבורת מרד גטו וארשה, האישה הצעירה הזאת שבחרה ביודעין לחזור לפולין הכבושה בידי הנאצים כדי לסייע לאחיה בארגון היהודי הלוחם. ודאי שהבחירה בה תהא ברורה ומובנת. אך גבורתה של צביה היא הרבה יותר מאשר גבורה פרטית. צביה מסמלת בעיניי את יכולת העמידה של האישה היהודייה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולגבורה, כידוע, פנים רבות. צביה אכן היתה גיבורה, אם כי גבורתה לא התאפיינה באופן נשי דווקא. עם יצחק צוקרמן (לימים בעלה), מרק אדלמן ומרדכי אנילביץ', השתתפה בארגון המרד. לצידה פעלו הקשריות, אשר בניגוד אליה, שאחזה בתווי פנים שמיים, ניחנו במראה ארי "נכון", ובעזרתו יצאו לפעול מחוץ לתחומי הגטו. אזכיר אותן בשמותיהן: לונקה, חווקה, טוסיה ושושנה. אף לא אחת מהן שרדה, אך תרומתן למאבק היתה קריטית.

בזמנו שמעתי את פרופ' ג'ודי באומל, מחלוצות המחקר הפמינסטי על השואה, מתארת את ההבדל בין דרכי תגובה נשיות וגבריות במהלך המלחמה. היא הזכירה את מעילי הפרווה היפים שהיו שייכים ליהודים שנרצחו ולאחר שנוקו ותוקנו על ידי האסירים במחנות, נשלחו לגרמניה כדי לפאר את גופן של נשות הרייך. כיצד נקמו בהן האסירים והאסירות שהיו מופקדים על המעילים? גברים נהגו לחתוך ולפרום את התפרים הפנימיים של המעיל, ולפיכך, לאחר פעם או פעמיים, נקרע המעיל ויצא מכלל שימוש. לעומתם, האסירות היהודיות ניקו את המעיל באופן המושלם ביותר עד שהיה מצוחצח וראוי ללבישה, אבל בכיס המעיל הן טמנו פתק: "לבעלת המעיל החדשה, דעי לך שהמעיל היפה שאת לובשת היה שייך לאישה יהודייה שנרצחה בייסורים רבים". חפשו את ההבדלים.

  חזקה ומופנמת. לובטקין מתוך 
"נשים שעשו היסטוריה"

צביה, שתוארה על ידי מכריה כאשה שקטה ומופנמת, מצאה את עצמה בעמדה פיקודית, ובעזרת כוחות נפשיים אדירים, פיקחות ושכל ישר, הובילה את הארגון היהודי הלוחם להישגים גדולים. במהלך עבודתי כמדריכה במכון ללימודי השואה, נשמעות לא פעם טענות מפי תלמידים: "למה מדברים כל כך הרבה על מרד גטו ורשה, הוא הרי לא הצליח, נכון?". מובן שלא נכון - עצם המרד, העמידה מול הגרמנים, ההפתעה העצומה שלהם והיכולת לגרום להם לאבידות הן בעלות החשיבות - לא רק התוצאה הסופית.

לאחר המלחמה עלתה צביה ארצה עם יצחק צוקרמן, בעלה, ויחד היו ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות. צביה גם העידה במשפט אייכמן, והופעתה השקולה והמרשימה הותירה רושם גדול, שונה מאוד מדימוי ה"סבונים", שהוצמד אז לניצולי השואה. תמיד הרשימה אותי יכולתה (ושל ניצולים אחרים) לאסוף את עצמה ולחיות חיים מלאים ופוריים.

לדמותה של צביה לובטקין נחשפתי לראשונה בזכות ספרה של דבורה עומר "דמעות של אש". לא אשכח את הרושם העצום שהותירה עליי דמותה של האישה החזקה והמופנמת הזאת, שנשקה האמיתי לא היה בקבוק המולוטוב, הרימון או האקדח (למרות שהשתמשה גם בהם), אלא כוח אישיותה, הקרבתה ומסירותה של אישה צעירה, מיוחדת ועקשנית אחת. צביה לובטקין, גיבורה אמיתית.