אהבת לאה

גיבורת התרבות הראשונה במעלה שלי היא לאה בן אב"י לבית אבושדיד, סבתא שלי. היא החלה את חייה בעושר גדול, אבל עם נישואיה לאיתמר בן אב"י, הידרדרה לעוני מנוול. הייתי שמח לומר ש"מעולם לא שמעתי ממנה מילה אחת של טרונייה", אבל ההפך הוא הנכון: היא לא חדלה להזכיר את כל המנעמים שעליהם ויתרה למען האהבה.

אלא שכאן טמונה גדולתה: בה בעת, בעודה מתלוננת על העולם, על בעלה ועל סניור דילמונדו, היא העבירה לי את המסר שזה היה שווה את זה, שהיא לא מתחרטת ושהיא עדיין מאוהבת. היא העבירה לי גם אלף מסרים על חשיבותה של גמילות חסדים, על אחריות, על חריצות, על כך שצריך ללמוד, שאסור לראות טלוויזיה ושחובה לקרוא. כי סבתא שלי, המשכילה, המצחיקה, החכמה, הדעתנית והאוהבת, היתה ראויה לכל הערצה: היא האמינה בהכרח בייצור 
תרבות מקומית, ידעה מעל ומעבר לכל ספק שיש מדרג בעולם ושלא כל הדברים שווים.
 

 אילו הייתי צריך לסכם את משנתה התרבותית במשפט קצר, הייתי אומר שהיא סלדה מסושי ומפוסט-מודרניזם -  ועל כך אני מריע לה עד עצם היום הזה.