נסכים שלא להסכים
הדמוקרטיה הישראלית - תמונת מצב
social
facebook whatsup email tweeter
רותם סלע //
28.10.12
הדמוקרטיה הישראלית - תמונת מצב
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

נסכים שלא להסכים

עם נקודת פתיחה בעייתית, קיבוץ גלויות של אינטרסים ואיום ביטחוני תמידי, הדמוקרטיה שלנו מצליחה לשרוד - ועושה זאת היטב. רותם סלע מזכיר למה אסור להתייחס לדמוקרטיה בישראל כמובנית מאליה

הבדיחה מספרת על יהודי שבשל סופה נטרפה אנייתו, והוא נקלע לאי בודד. לאחר שנים רבות הגיעה לאי משלחת חוקרים וגילתה לתדהמתה כי על האי ניצבים שני בתי כנסת. "מדוע שניים?", נשאל היהודי. הוא הצביע על אחד והסביר: "בזה אני מתפלל, ולשני אני לא נכנס".

 

ישראל, מדינת היהודים, היא מדינה חמה. כמה מיליוני יהודים שחיים בה מחזיקים בכמה מיליוני דעות (במכפלה של שלוש דעות לכל שני פרטים) ומתקשים להסכים. הגורמים מימין ומשמאל שטוענים כי העובדה שקולם הוא רק קול אחד במקהלה של קולות פירושה היא כי החברה הישראלית מצויה בדרכה לאבדון מתרכזים בחזונם אך מפספסים את התמונה הגדולה - החברה הישראלית היא דמוקרטיה מוצלחת, כי היא מצליחה, לפחות לעת עתה, להסכים לא להסכים.

 

קחו לדוגמה את הבחירות הקרבות, שצפויות להיות שוב הגורליות בתולדות ישראל. שוב ייקבעו יחסי ישראל והפלסטינים, מדיניות חדשה בנושאי טייקונים ואבטלה, עתיד השלום, המדע, יוקר המחיה, התרבות, תעסוקת חרדים וההשכלה הגבוהה ושוב לא יצליחו רסיסי המפלגות בכנסת להסכים על תכולתו, צבעו, טעמו וריחו של המרק הישראלי והגדרת הישראלי ותהיה לנו חגיגת דמוקרטיה ותחושה חמצמצה של החמצה מכל צד של המפה הפוליטית.

 

ישראל היא נס, מהרבה מאוד סיבות, אבל לצורך המאמר הזה, היא נס מכיוון שהיא מקיימת תרבות המבוססת על שיח - ולא על כוח - בתנאים כמעט בלתי אפשריים. זה מופלא, קודם כול, מכיוון שמדובר באי קטן מוקף אויבים, וילה בג'ונגל, כלשונו של אהוד ברק, שהעמים הסובבים אותה כופים עליה התמקדות בלתי נסבלת בנושאי צבא, ביטחון והגנה. ולמרות זאת ולמרות שרוב הצעירים בישראל מבלים כמה שנים במסגרת היררכית שמקדשת ציות לסמכות ושימוש בכוח כאמצעי לפתרון בעיות, הם יוצאים משם ובוחרים לפתור בעיות במילים: מדברים ולפעמים צועקים מעל במת הכנסת, על כיסא פלסטיק, בטלוויזיה, בארוחת שישי או בדרך לקלפי, אבל כמעט לעולם לא שוברים את הכלים.

<span class="other-title" "="">

ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שספק אם היא דמוקרטיה וספק אם היא יחידה, נמצאת בסכנה. במשך שנים התהדרנו בחלון הראווה שלנו. שם אכן התקיימה דמוקרטיה ליברלית, בוהקת למרחקים, גם אם לא תמיד שוויונית. הכל היה עטוף בצלופן המרשרש של חלון הראווה הנוצץ, ורק מי

 

 

סיבה נוספת לכך שהשיח שלנו מופלא היא שהחברה הישראלית, על ההטרוגניות האינסופית שלה, כמעט בלתי אפשרית לניהול. בעוד שבדיה, בניכוי מהגריה בשנים האחרונות, היא מדינה שאזרחיה נראים, חושבים ומתנהגים פחות או יותר באותה צורה, הרי שישראל הפוכה לגמרי מבחינה סוציולוגית, דתית, אתנית וחברתית, ולפיכך, בלתי אפשרי להגיע בה לקונצנזוס כמעט בשום סוגיה.

 

ולמרות הכול ולמרות הסכסוכים והכאב והכעס שיוצרים הניסיונות החוזרים ונשנים של מדינת ישראל לעצב פה סוציאליזם במידה אחת שלא מתאים לערב רב שכזה, אנשים חשים שטוב פה. הם חשים שמספיק טוב פה בשביל להישאר ואפילו משכנעים בכל שנה כמה אלפי אמריקאים להגר לכאן. הם חשים מספיק טוב כדי שהמיעוטים שחיים כאן ייהנו מחירויות כלכליות, פוליטיות ואזרחיות רבות יותר מאלה שלהן הם היו זוכים בכל מדינה אחרת באזור. מספיק טוב בשביל להמשיך ולהסכים ולא להסכים, להמשיך להתווכח תוך כדי שהחלקים המרכיבים את ישראל יכבדו - בחירוק שיניים אמנם - את כללי המשחק הדמוקרטיים. זה משהו להיות גאים ושמחים בו, ולא דבר קטן בכלל.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus