"מאחל לך שתתעוררי בים של דם": האלימות ברשת לאן?

השם "נאור נרקיס" נשמע כמו פסבדונים סאטירי לדמות של ישראלי שיוזם הגירה המונית של ישראלים לברלין במחאה על מחיר המילקי ומזכיר במשהו את בונה עדר, העיתונאי והפובליציסט השמאלני מהסרטונים של "לאטמה". ואולם, נרקיס הוא אדם אמיתי שהקים באנונימיות את דף הפייסבוק "עולים לברלין", ומרגע שנחשף, הדיון על יוקר המחיה עבר להתמקד בו עצמו. האינטרנט, שאפשרה לו לפרסם קבלה מסופרמרקט ברלינאי ולהצית את המחאה שהשתלטה על סדר היום, היא אותה האינטרנט שסייעה באחצון (אאוטינג) של זהותו המוסתרת. אותה הרשת שהיתה במה לדיון במחאת המילקי היא גם הרשת שמשמשת במה לדיון בפוליטיקה ובאינטרסים של נרקיס.

לקריאה נוספת על מחאת המילקי – כאן
 

היתרון ברשת הוא שהיא נותנת לציבור רחב אפשרות להתבטא בחופשיות בפני קהל רחב, כזו שלא היתה לו במדיומים קודמים. החיסרון: אותו דבר. קריאה בתגובות לסטטוסים של פוליטיקאים מדגימה זאת היטב: האפשרות של קיום שיחה פתוחה ורב צדדית עם נבחרי הציבור משמשת הן לדיונים מועילים, כמו למשל עימות הפוליטיקאים עם טעויות ושקרים בדבריהם, והן לקללות, לאיומים ולספאם.

השאלה החשובה – שחשיבותה גדלה ככל שגדל כוחן של הרשתות החברתיות כפלטפורמה שעל גביה מתנהל הדיון הציבורי בנושאים שעל סדר היום – היא אם היתרון גובר על החיסרון. האם חופש ביטוי ופתיחת שוק הדעות לרעיונות חדשים שווים את ההסתה, השנאה והאלימות שפורחים שם? האם החלק הרע הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של החלק הטוב? האם הגנה על קיומו של השיח הבעייתי והתמודדות עם מסריו עדיפה על ניסיון להעלים אותו? והאם זה בכלל אפשרי?

• " גם חקירות, מעצרים ואפילו קנסות ומאסרים לא יחסלו התבטאויות פוגעניות ואלימות. בצד אלו שיירתעו ממעשים דומים, יהיו כאלו שימצאו דרכים לפרסם בלי שהמשטרה תצליח לאתרם ולפעול נגדם "

​הפרקטיקה מנצחת את האידיאולוגיה. אי אפשר לסתום את הפה ברשת; ולא שהמדינה לא מנסה. בין הנעצרים והנחקרים על תכנים שהעלו לרשת: גילי גולן, שקרא לח"כ מירי רגב "זונה עלובה"; דגן ואלד, שכתב לח"כ איילת שקד: "מאחל לך שתתעוררי בים של דם"; עו"ד ברק כהן, שהעלה ליוטיוב שיר על השוטר אלון חמדני, "חמדני שוטר זוטר"; אמיר עבד-רבו, שכינה את ניר ברקת "ראש עיריית הכיבוש"; חייל שהשווה בין עובדיה יוסף ובין אדולף היטלר; ג'סאן מונייר, שביקר את האב גבריאל נדאף על פעילותו לגיוס ערבים נוצרים לצה"ל; אלירז פיין, שהביע תמיכה בזריקת אבנים על חיילים; עידן צדוק, שהתלונן על הארנונה הגבוהה בקרית ביאליק במילים "גנבים סופם לתליה!"; תושב אילת שקילל שוטרים בפייסבוק במילים "[שם השוטר ותפקידו] הבן שרמוטה שאלוהים אתן לך סרטן בגוף, יא הומו. וגם [שם שוטר נוסף] הורסים שמחות... הקדוש ברוך הוא בזכותך שלא יהיה להם ברכה לשרמוטות האלה"; ועידו קוז'יקרו, שכתב בפסח: "אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים".

ספק אם הפרסומים לעיל הם איומים פליליים, והעלבת עובד ציבור היא חוק אנטי-דמוקרטי שצריך לעוף מספר החוקים, אבל גם חקירות, מעצרים ואפילו קנסות ומאסרים לא יחסלו התבטאויות כאלו. בצד אלו שיירתעו ממעשים דומים, יהיו כאלו שימצאו דרכים לפרסם בלי שהמשטרה תצליח לאתרם ולפעול נגדם. זה לא עולם חדש מופלא: גם בגרפיטי, כרזות, ספרים ועלונים אפשר להשתמש להפצת מסרים חתרניים מתחת לאף של גורמי האכיפה.

• ליעד מודריק חושבת שחופש הביטוי דווקא הצטמצם בעקבות פייסבוק

  למאמר המלא

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי