חירות? שיוויון? אחווה? – הדמוקרטיה הישראלית מחפשת את דרכה

ראיון קצר עם דנה וייס על אופיו המשתנה של יום הזיכרון לרצח רבין וחשבון הנפש הציבורי.

האם הזיכרון של רבין השתנה עם השנים?
"לוח השנה רווי בימים שכאשר באו בעולם היו בעלי אופי שונה מאשר היום. מטבע הדברים, ככל שעובר הזמן הזיכרון וההתייחסות לאותו יום משתנה. אחת הדוגמאות הבולטות היא יום הזיכרון לשואה ולגבורה לעומת תשעה באב. בשני המקרים מדובר על חורבן ושבר מאוד גדול בעם, ובכל זאת אירוע אחד מהדהד עדיין הרבה יותר מהאחר. בעיני זו דינמיקה טבעית שיש לימי זיכרון, וגם יום הזיכרון לרצח רבין השתנה לאורך השנים. אני מאמינה שככל שעוברות השנים זכרונו של רבין כאיש וכמנהיג פוליטי מתעמעם, בטח אצל צעירים שלא הכירו אותו ואת דרכו. מה שנשאר מזה זו ההתייחסות לעובדה שהתקיים בישראל רצח פוליטי שניסה לרצוח דרך שבה צעדה המדינה. זה יום של חשבון נפש, של בחינת הדרך בה אנחנו מיישבים או לא מיישבים סכסוכים בתוכנו".

האם בכלל קיימת בציבור הנכונות לערוך חשבון נפש שכזה?

"אין ספק שהחברה בישראל שסועה", אומרת ויס. "כל עוד יש ויכוח פוליטי בנושאים מהותיים, יש חיכוכים כואבים. מצד שני, בנושאים המרכזיים מתפתח קונצנזוס כמו למשל בנושא גלעד שליט או בנושא פתרון 2 המדינות. יש את השוליים הקיצוניים משני הצדדים, אבל ההרגשה היא שאנחנו עדיין נושאים את הטראומה של רצח רבין. בעיני כל נושא האלימות נגד ערבים שעובר בקלות רבה מידי

מבחינת החוק, או הסקרים שמראים שבני הנוער לא דוגלים בשוויון בין שני העמים מאוד מטרידים. יש תחושה שאנחנו לא מספיק רגישים לנושא של הדמוקרטיה, וככל שהשנים עוברות החיבור הזה בין מדינה יהודית לדמוקרטית הופך לפחות ופחות טריוויאלי. זה חשבון נפש עמוק שהחברה וההנהגה במדינה צריכות לעשות, לכן דיונים מהסוג הזה הם בעלי משמעות מאוד גדולה. גם אם אין הסכמה בין היושבים בקהל, כולם באים במטרה להקשיב, ללמוד, להבין ויש אווירה של פתיחות לדעה של האחר".