כל כך הרבה קווים אדומים כבר נחצו כאן. עבים ודקים, ארוכים וקצרים. הכל נדרס ברגל גסה. אם לפני כמה שנים היו אומרים לכם שכך תיראה ישראל, הייתם מן הסתם פולטים קללה עסיסית או אמירה רדיקלית ומזלזלת, וממשיכים להתעלם. לא הייתם מאמינים שיום אחד זה יקרה, משום שלא הייתם מאמינים שישראל תגיע אי פעם עד למחוזות השפלים והמשפילים האלה. אבל זה קורה. " ישראל היא כבר לא דמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא שיטת הצבעה, היא לא היכולת לספור קולות ולהכריע בחגיגיות "הרוב קובע". דמוקרטיה היא משטר הבנוי על ערכים. "
מעטים בינינו מבינים את המשמעות היישומית של שפעת החוקים הניתכת עלינו מהכנסת הנוכחית, את ההתבטאויות של ראשיה, שריה ויועציה של מדינת היהודים היחידה. אבל הפרשנות ברורה: ישראל היא כבר לא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון - בגלל סיבות רבות. אחת מהן היא שישראל היא כבר לא דמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא שיטת הצבעה, היא לא היכולת לספור קולות ולהכריע בחגיגיות "הרוב קובע". דמוקרטיה היא משטר הבנוי על ערכים. יסודותיה הם הזכויות המולדות של כל אדם לחירות, לחופש המחשבה ולחופש הביטוי, בשילוב עם כבודו של האדם וחירויותיו הבסיסיות. אלה הן התשתיות העושות את ההבדל בין דמוקרטיה של ממש לבין דמוקרטיה חלולה כשלנו.
יום אחד - והוא קרוב - ייחצה כאן הקו האדום האחרון. הוא יהיה כזה שלא נוכל עוד לעמוד מנגד. מה נעשה ביום ההוא? סביר להניח שרבים מאתנו ישפילו מבטם וימשיכו ללכת הלאה, כמו תמיד. ניאנח ביהודיות, נרכין ראש ונמשיך קדימה אל הגורל היהודי המייסר. שוב נקווה שהסופה תחלוף, נתרגל ונתעלם, כמו תמיד. כמו עכשיו. אחדים - ולאו דווקא מהאחרונים שבנו - יצטרפו לקהילה החרישית והגדלה של ישראלים בחו"ל. העילות יהיו רבות, מגוונות ועקיפות: עבודה, משפחה, מקצוע, עניין ותוכן. הסיבה תהיה אחת בלבד: הבית הלאומי היהודי הוא כבר לא ביתם. נוספים יגיעו לכלא בסרבם לציית לחוקי העוולה ולהוראותיהם. והייאוש לא ייעשה יותר נוח.
אבל יקומו אחרים. אמיצים, רדיקלים, שוברי כלים ומוסכמות, שישאלו את עצמם: עד מתי? לא לנצח ימשיכו כולם לשחק את משחק הדמוקרטיה בכאילו. זאת דמוקרטיה בכאילו משום שקברניטיה בטוחים שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולא מבינים שלא פחות מזה - מבחנה של דמוקרטיה הוא ההקפדה הקנאית על זכויותיו של המיעוט. מאחר שהאדם קדם למדינה, אין לך כלל בלי היחיד במרכזו. מכיוון שעיקרון בסיסי זה הופר ואיננו, צריך להפסיק ולשמש עלה התאנה לערוותיהם של הכהנים המושחתים המשרתים במקדש הדמוקרטיה המנוונת בירושלים.
יהיו שיגיעו להכרעה האזרחית: הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק השקרי הזה. הם ישאלו את עצמם אם תיתכן דרך נוספת, וישיבו ב"כן" רבתי. רבים מאתנו אוהבים את המקום הזה, אהבת מולדת שקדמה לריבונות וללאומיות. כאן נולדנו וכאן נולדים ילדינו. אנחנו אוהבים את הנופים, את השפה, את הזיכרונות, את הטעמים ואת הריחות. אבל אנחנו לא מוכנים יותר לראות עצמנו אחראים לעוולות הנעשות בשמנו, תוך נשיאת רצון העם הדמוקרטי לשווא. יש נקודה מסוימת שבה האדם המודע חייב לעצור לרגע ולשאול את עצמו אם הוא ממשיך לחיות באשליה.
מה יעשה מי שלא מוכן לוותר על מגורים בארץ מגורי הוריו, אך גם לא מוכן להיות אחראי לכישרון הרשע של שלטונה? הוא וחבריו - אני ביניהם - נוותר על האחריות לפארסה הדמוקרטית המתחוללת כאן. תנו להם להצביע את עצמם לדעת. תנו להם לשאת באחריות לבד. תנו לדמוקרטיה של הרבנים, הלאומנים, הכוחנים, הפונדמנטליסטים, הפרנואידים, הקסנופובים, הזכרים, המפלים ושונאי הערבים לבחור ולהיבחר. לבד, בלעדינו. אנחנו רק גרים כאן, כי זאת המולדת שלנו, כי כאן ערש התרבות שלנו, אבל איש לא יכול לחייב אותנו להיות שותפים להרס המסכת הערכית המפוארת שקדמה לכל הרוע הזה ושבגללה אנחנו כאן למרות הכל.
