עניין של תרבות, לא של פוליטיקה

למרות שהוא עוסק בתחום ומכיר את הנושא שנים ארוכות, פרופ' ידידיה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה גילה במדד הדמוקרטיה 2011 נתון מפתיע. כשהנסקרים נשאלו במה היו בוחרים אם היו צריכים לקבוע את אופי המדינה - יהודית, דמוקרטית או יהודית ודמוקרטית - פרופ' שטרן היה משוכנע שהרוב המכריע יבחר בשילוב של מדינה דמוקרטית ויהודית. להפתעתו, בקרב הציבור היהודי רק 46% העדיפו את ההגדרה המשולבת, 30% בחרו את החלק היהודי, וכ-22% את החלק הדמוקרטי. "מהנתונים האלה עולה שבמקרה שאנשים ירגישו שהם צריכים לבחור - הרוב יבחרו את המחויבות היהודית על פני המחויבות הדמוקרטית", הוא אומר.

אפשר להבין את זה: המסורת היהודית היא בת אלפי שנים, בעוד שהדמוקרטיה היהודית צעירה הרבה יותר.

"נכון, אבל בסופו של דבר המחויבות שלנו לדמוקרטיה היא הבסיס לקיום המשותף שלנו כאן. אם רק דתיים וחרדיים היו מעדיפים מדינה יהודית בהגדרה - ניחא. אבל שליש מהמסורתיים מעדיפים מדינה יהודית אפילו יותר מיהודית ומדמוקרטית. גם בקרב החילונים יש 10% שמעדיפים מדינה יהודית בלבד. זה לא טריוויאלי בעיניי".

"הדמוקרטיה הישראלית יציבה כיום, אבל היא סובלת משני איומים מרכזיים", פורש פרופ' שטרן את משנתו בראיון מיוחד לאתר בית אבי חי. "ראשית, המסורת הדמוקרטית של העם היהודי אינה מושרשת ואנחנו עדיין דמוקרטיה בהתהוות, כך שהאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל לא מובטח. מסורת דמוקרטית פורמלית יש לנו, אבל מסורת מהותית שכוללת מחויבות לערכים עדיין לא התהוותה. בכנסת הנוכחית עלו הצעות רבות שמאיימות על הדמוקרטיה. הדוגמה המוחשית לכך היא הצעת חוק שעליה חתומים 40 ח"כים, רובם מקדימה, שמציגה את מדינת ישראל כמדינת הבית של העם היהודי. עם הכותרת אני מסכים, הבעיה היא שתוכן החוק אומר שהדבר מתמצה בכללי המשחק הדמוקרטיים. כלומר, יש כאן ניסיון לרדד את האופי הדמוקרטי של המדינה רק לתחומים של משטר ולא לתחומים של מהות. מנגד, בכל זאת הדמוקרטיה הישראלית עברה הרבה משברים, מלחמות, רצח ראש ממשלה, משברי דת ומדינה, ובסופו של דבר עמדנו במאבקים האלה. לכן צריכים לראות את התמונה בצורה מאוזנת".

מנתון אחד שעלה בסקר הופתע פרופ' שטרן לטובה: הלכידות הלאומית. "82% מהנשאלים אמרו שהם גאים להיות ישראלים. זה יפה אך לא מפתיע. המפתיע הוא שיותר ממחצית האזרחים הערבים גאים בישראליות שלהם", הוא אומר.

נתון נוסף שעלה ממדד הדמוקרטיה הוא שכשני שלישים סבורים כי רוב הח"כים אינם עושים את מלאכתם כראוי, וכ-70% מעריכים שהממשלה אינה מטפלת טוב בבעיות המדינה. די מייאש, לא?

"דווקא השנה חל שינוי מסוים לטובה באמון הציבור במוסדות השלטון בישראל. היחס לבית המשפט העליון השתפר: בשנים הקודמות הוא הגיע ל-50% בלבד, והשנה השתפר ועלה ל-68%. כמובן שהדתיים והחרדים מאמינים בבית המשפט פחות מהאחרים, אבל באופן כללי מדובר בשינוי לטובה. אני חושב שזה מבטא את העובדה שבשנים האחרונות בית המשפט העליון נזהר יותר מלהתערב יותר בנושאים של זהות ומדיניות ציבורית, וחזר להתמקד בתפקידו המקורי ביישוב סכסוכים. בכך הוא החזיר לעצמו את מקומו הראוי בחברה הישראלית כמוסד אמין". " אנחנו חיים בישראל מתוך דואליזם ומתח בין שתי תרבויות - תרבות יהודית ותרבות מערבית ליברלית. המתח הזה יכול להיות אתגר תמידי שייצור גיוון ושיח רעיוני ומורכבות. "

אז לדעתך לא הכל צריך להיות שפיט?
"גם אם אפשר לשפוט את הכל - לא ראוי כמדיניות לשפוט את הכל. למשל, בעתירות נגד העסקה לשחרורו של גלעד שליט קבעה הנשיאה דורית ביניש בצניעות שזה עניין של מדיניות ולא סוגיה משפטית, וטוב שכך. בנוסף לכך כרגע מונחות על שולחן בג"ץ כמה עתירות, שטוב יעשה אם הוא לא יטפל בהן, כמו גיוס חרדים. זה לא מקומו של בית המשפט להכריע בשאלות כאלה".

אם נחזור לדמוקרטיה, האם היא נתונה בסוג של סכנה או שהיא דווקא איתנה חרף כל התהפוכות?
"יש סכנה. אנחנו חיים בישראל מתוך דואליזם ומתח בין שתי תרבויות - תרבות יהודית ותרבות מערבית ליברלית. המתח הזה יכול להיות אתגר תמידי שייצור גיוון ושיח רעיוני ומורכבות. לצערי, כרגע הצד השני חזק יותר, ואותו מתח יכול לשמש כלי לפירור ולשבירת המשותף. באופן כללי הכיוון שאני מרגיש הוא חידוד ההבדלים. אנחנו לא נמצאים עדיין במצב נפשי לאומי שמחפש את המשותף ואת הקונצנזוס. אני חייב גם לומר שאני לא רואה כיום בקרב החילונים והדתיים הצעות משכנעות לחיים דיאלקטיים יותר במערכת הזו. אין הצעות כאלה. זה תפקידן של החברה הישראלית, של האקדמיה, של הרבנות ושל הפוליטיקה: לחפש דרכי קיום דיאלוגיות מורכבות".

אפשר להבין שיש חוסר הסכמה. אבל איך הגענו לקוטביות גדולה כזו בין הישראליות ליהדות, שגולשת לעתים גם לשנאה יוקדת?
"במידה לא מבוטלת, הדור של דוד בן גוריון חש שכדי שהציונות הפוליטית תצליח - היא צריכה להתנתק מהמסורת היהודית. עבורם, זו היתה סוג של משקולת. בן גוריון ודורו ניסו ליצור יהודי חדש, תוך דילוג על תקופת הגלות. הם שיעבדו את מה שהם תפשו כהכרחי לשם הצלחת המפעל הציוני, ופשוט ויתרו על המסורת היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה. כך גדל פה במשך תקופה ארוכה דור שלם שמנותק ממסורת היהדות.

"מצד שני, היתה תקופה ארוכה שבה אנשי הדת חשבו שהדרך הנכונה היא חקיקה דתית. הדבר המאיס על חלקים בציבור החילוני את הדת וגם את המסרים היהודיים. עם זאת, אני חושב שכיום אנחנו נמצאים בעמדת תיקון בשני כיוונים. המספרים מלמדים שיש חיפוש רציני אחר ערכים ותכנים יהודיים גם בקרב הציבור שאיננו מוגדר כדתי, וזה בא לידי ביטוי בכל חלקי החברה הישראלית. העמדה הקיצונית של בן גוריון כמעט אינה קיימת, אלא רק בקרב אליטות שמשקלן המספרי קטן מאוד. מנגד, גם היהדות החרדית הבינה שכפייה אינה מועילה. כלומר, יש כאן תנועת תיקון משני הכיוונים".

איך אפשר ללכת עם התיקון הזה צעד אחד נוסף קדימה?
"אני חושב שמצוות הדור היא לפתח שפה חדשה, יהודית, שמפנימה לתוכה ערכים מרכזיים שנתפשים כליברליים אבל נמצאים באופן רחב מאוד גם ביהדות ובמסורת היהודית. לא צריך להסתפק במגילת זכויות האדם שנלקחת מהאומה האמריקאית, אלא לגבש שפת זכויות אדם שמתאימה לנו. שנית, צריכים ליצור שותפות בארון הספרים היהודי, כך שהוא לא יהיה נחלת הדתיים בלבד. אבל כדי לעשות את זה חייבים לפתוח אותו - לתרגם אותו ולהנגיש אותו, ליצור דברים תרבותיים שיאפשרו לימוד גם למי שאינם בני ישיבות. אלה תהליכים תרבותיים ולא פתרונות פוליטיים.

"באופן מעשי אני חושב שמדינת ישראל צריכה להשקיע משאבים מהותיים בפיתוח התרבות היהודית באופן מחבר ומקבל, והיא לא עושה את זה. זה חשוב לא פחות מעוד מטוס משוכלל או מעוד גדוד שריון. אני מרגיש שהיהודים בישראל מחפשים את המשמעות של יהדותם - כולם, לא רק הדתיים והמסורתיים. הדור שלנו צריך לחשוב איך הוא מספק תכנים מתאימים, כך שכל אחד יוכל להתחבר לדברים מסוימים בתוך העולם היהודי, שהוא ממילא מורכב וגדוש באפשרויות".