קדושת הבית

א. "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי" (איכה ג', מ"ח): בתשעה באב אנחנו אבלים על חורבן בית המקדש. אֶבֶל הוא תהליך נפשי ורוחני המתרחש לאחר אובדן בעל משמעות לאדם. האֶבֶל אמור להפוך את כאב האובדן לזיכרון עצוב ולגעגוע שאפשר לעכל. אלא שבתשעה באב אנו אבלים ומקוננים על אובדן של מקום שאיש מהחיים היום לא היה בו מעולם - בית המקדש. הקינות הראשונות במגילת איכה מסודרות באקרוסטיכון אלפביתי, אלא שהאות פ' ("פַּלְגֵי מַיִם"), מקדימה את האות ע' ("עֵינִי נִגְּרָה). על כך נאמר במדרש איכה רבה: "למה הקדים פ"א לעי"ן, שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם". אולי געגוע לבית וגעגוע לקדושה הם שני געגועים שאינם זקוקים לזיכרון ממשי מוקדם.

ב. "הכניסיני תחת כנפך": הכמיהה לבית שמגן עלינו ומכיל אותנו והכמיהה לקדושה שמעבר לנו ואופפת אותנו ואת עולמנו הן במובן מסוים אותה הכמיהה: כמיהה לחיבוק, למעטפת, להחזקה, לשמיכת פוך עבה שתרשה לנו להתחבא בתוכה - כמיהה הטבועה בתוך הנפש האנושית משחר לידתה, ואולי אפילו קודם לכן.

""האהבה היא געגועים". געגוע למה שיש לי, כסוג של אהבה עצומה. צילום: stock photos 

 ג. "פנטזיית הזהב": הפסיכולוג סידני סמית, שטבע את המושג, מדבר על המשאלה של כל אדם, בכל גיל, להיות מובן בידי האחר בלי מילים באופן מושלם. זאת הבנה שלמה שתביא בעקבותיה סיפוק מלא ומדויק של הצורך שלא היה צריך אפילו להיאמר. זאת הכלה הורית שלמה: האם מבינה את התינוק ומרגיעה אותו בראושית חייו בלי הסברים, עוד לפני שרכש מילים ושפה. סמית, שטען כי תפקידה של פנטזיה זו הוא להרגיע את חרדת הנטישה הטבועה בנו, מדגיש שייחודה הוא שמחד גיסא, היא קיימת אצל כולנו; מאידך גיסא, היא לא ניתנת למימוש אמיתי. כלומר, המשאלה והאכזבה כרוכות בחיינו זו בזו, רק בגלל הצורך בגעגוע למקום שלא היינו בו וכנראה לא נהיה בו לעולם.

  "געגועים הביתה הם לא פעם מצוקה נפשית ממשית המתעוררת כאשר אדם מתרחק מביתו. המפליא הוא שהתופעה מתרחשת גם כאשר הבית שממנו התרחק הוא קשה ואף מכאיב. האדם מתגעגע לעתים לבית שלא היה לו ואולי גם לא יהיה לו. ייתכן שהצורך בגעגוע לבית גובר על הצורך לא לסבול".

ד. רחוב הגעגועים: הגעגוע המשיחי לגאולה שלמה הוא געגוע נוסף למקום שלא היינו בו. אולי זה אמור להיות המענה האולטימטיבי לחרדת הכיליון: "כאן מונחת אבן הגעגועים האינסופיים למלאות ההוויה, לגאולה הפלאית, להופעתו של המשיח שיגיח מאי שם, היום או בקץ הימים" (מתוך "רחוב הגעגועים", בלו סימיון פיינרו).

ה. "באה עת לחזור, מן ההרים, משדות זרים": אהוד מנור מתכתב בשירו "הביתה" עם התופעה האנושית, הכואבת לעתים, של געגועים הביתה. מדובר לא פעם (יודע כל הורה שנסע ליער גלילי באישון ליל להחזיר את בנו או בתו באמצע מחנה קיץ של הצופים) במצוקה נפשית ממשית (Homesickness) שמתעוררת כאשר אדם מתרחק מביתו. המפליא הוא שהתופעה מתרחשת גם כאשר הבית שממנו התרחק הוא קשה ואף מכאיב. האדם מתגעגע לעתים לבית שלא היה לו ואולי גם לא יהיה לו. ייתכן שהצורך בגעגוע לבית גובר על הצורך לא לסבול.

ו. "כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי" (תהילים מ"ב, ב'-ג'): מאז ומעולם חיפש האדם את האל, את המתח בין הצורך הבלתי נלאה באל ובין החיפוש שאינו מסתיים לעולם כינה הפילוסוף אלבר קאמי "האבסורד הקיומי". אולי זהו ניסוח נוסף ל"געגוע למקום שמעולם לא הייתי בו".

ז. האם געגוע היא מילה אונומטופאית?

ח. "האהבה היא געגועים": טוען ברדיצ'בסקי. ואולי זהו "געגוע מראה" - געגוע למקום או לאדם שלא איבדנו, שנוכחים בחיינו. געגוע למה שיש לי, כסוג של אהבה עצומה.

ט. "מעשה של היטהרות", כך מגדיר אברהם יהושע השל את התפילה. "התפילה", הוא כותב, "היא דרך להתגבר על השפל שבנו... היא מסייעת לנו לגלות את... הגעגועים ששכחנו". אולי חוסר היכולת להתגעגע היא סוג של אובדן קדושה, של אובדן משמעות. עכשיו, אם נקשיב להשל, אפשר לסגור מעגל: אנחנו מתגעגעים למקומות שלא היינו בהם ושלא הכרנו כדי לחוות היטהרות, כדי להתקרב התקרבות מרפאת לקדושה.