הגעגוע לא מחליש; הוא מעצים

קשה לעסוק בגעגוע לדבר מה שלא הכרנו מעולם, אבל אפשר לעשות זאת באחד משני מצבים. המצב האחד הוא כשאנו שומעים סיפורים של אלה שהיו שם, שראו, שתיארו את מה שהם עוברים, שחיו את התקופה הזו או את המציאות הזו, והם שמעוררים בנו את הרצון ואת הגעגוע להיות שם; המצב השני מתרחש כשהמציאות שאנחנו לא מכירים מתוארת בפנינו בעולם של דימויים שאנו מכירים היטב. מתוך הדימוי אנחנו למדים עד כמה הדבר האמיתי יכול להיות ענק - ולהתגעגע.

כזה הוא היחס בין אלוקים לאדם כפי שהוא צריך להיות, והוא רחוק רחוק מאיך שאנו חווים אותו היום. כבר אלפי שנים היחסים בין אלוקים לאדם הם חד סטריים. לא מתקיים דיאלוג ישיר בין אלוקים לאדם: אנו פונים אליו בדיבור, והוא משיב לנו בדרכים פתלתלות, המחייבות אותנו לראות בהן תשובה. לא כך צריכים להיראות היחסים בין אלוקים לאדם. אני יודע, כי ה"באמת" הזה קיים. אני חש געגוע גדול למקום הזה. המאבקים הרוחניים קשים יותר. מעמד הר סיני 

ידיעתי מבוססת על שני מקורות: הן על התיאורים השונים המופיעים לאורך המקרא, המלמדים על קיומו של יחס זה, שידע עליות וירידות; והן על הדימויים העיקריים שבהם השתמשו הנביאים. הנביאים בחרו בדימוי של דוד ורעיה, ארוס וארוסה ("כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"), כדי לתאר מה באמת צריך להתרחש במרחב בין אלוקים לאדם. אנחנו לא שם. מבחינה זו, אנו עדיין בחורבן. ואני מתגעגע.

אני מתגעגע למציאות שבה אני יכול "לראות" את פני ה' שלוש פעמים בשנה בעלייתי לרגל, תהא ראייה זו אשר תהיה; למציאות שבה אני יכול להעלות בפני ריבונו של עולם את מצוקותיי המוסריות נוכח דברים שדומה שהוא מצווה עליהם, כפי שעשו כל גיבורי המקרא - גדולים כקטנים - ולקבל את תשובתו ואת תגובתו לכך; למציאות שבה אפשר לבוא למקדש ולחזות בפועל בהתערבות האלוקית במציאות, כדי לפייסה ולשפרה ולהעצימה, כפי שתיאר שלמה המלך בדבריו המופלאים על חנוכת המקדש (מלכים א' פרק ח'); למציאות שבה יש קשר ישיר בין ירידת הגשמים למצבה הרוחני של האומה, ועוד ועוד.

אני לא חושש, כפי שחוששים אחרים, שמצב זה מאיין את האדם ומשמיט את כוחה של האמונה, כאילו התגלותו של הקב"ה מובילה לאמונה ודאית. אלה דברים שאין בהם ממש, וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור על כך היא התנ"ך עצמו: בעולם שבו הקב"ה מתגלה, המאבקים הרוחניים קשים הרבה יותר, נביאי השקר מצויים בכל פינה והסיבות למרוד בהתגלות זו הולכות ומתעצמות. אני גם לא חושש שהוא ממעיט מכוחו של האדם ואינו מאפשר לכוחות יצירתו העצמית לפעול, שכן המתואר בתנ"ך הוא ההפך המוחלט. אני מבין היטב כי גם כשגעגוע זה ייצא אל הפועל, לא ייפתרו כל שאלותיי וכי הרבה מהציפיות שלי הן ציפיות שווא, ובסופו של דבר - גם בעולם של התגלות ניאלץ לשוב אל עצמנו, אל עולמנו, אל תסכולנו, אל ייאושנו ואל לצמיחתנו. ואף על פי כן - זה העולם שבו אני מבקש לחיות, ואליו אני מתגעגע.

אלה אינם געגועים אל העבר. אלה געגועים מכוחו של העבר אל העתיד המזהיר שצפוי לנו בנקודה מסוימת. כיצד נגיע לכך? אין לי מושג, אולם אני מגשש. אני משער שהדבר מחייב בסיס מוסרי איתן וצדק חברתי בכיכר העיר. אני משער שהדבר מחייב הכנה עצמית גדולה לקלוט את דבר האלוקים ועוד עניינים רבים. אני מוכן לכך. הגעגוע לא מחליש. הוא מעצים.