בית, לא מקדש
דיינו
social
facebook whatsup email tweeter
תומר פרסיקו //
18.3.13
דיינו
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

בית, לא מקדש

אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו. תומר פרסיקו מודה לה' על הבית הלאומי, וחי מצוין בלי בית המקדש

אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו. בית הבחירה במובן בית המקדש, שנאמר, החיים קודמים לדת. וליתר דיוק: החיים בעומקם הם הדת, ולא יהיו הם משועבדים לדת, כאילו היא משהו חיצוני להם, מעין בית מקדש שכזה שבו יש "לעבוד". על כן אילו הכניסנו לארץ ישראל, נתן לנו בית לאומי להתפתח בו, לשזור בו את חיינו ולחיות בו את דתיוּתינו, לגמרי דיינו. אילו נתן לנו לבנות קהילה ולהתפתח בה אישית וקולקטיבית, דיינו. ורק אחרי זה, בע"ה, ניתן להתפתחות הזאת כלי וכתר, והוא מקדש מרכזי.

 

  • עלינו להשתלם בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין מי שסביבנו. הר הבית , 1920-1933 (פלאש90) עלינו להשתלם בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין מי שסביבנו. הר הבית , 1920-1933 (פלאש90)

 

 

החיים הדתיים הם התנאי למקדש, ולא להפך. המקדש לא מכונן חיי דת, אלא הוא הביטוי שלהם. המקדש לא יבטיח דתיות שלמה – דתיות שלמה תבטיח מקדש. ודתיות שלמה היא חיים שלמים, חיים בעלי עומק. חיים בעלי אופק. עומק ואופק אלו אינם רק כלפי מעלה, אלא בהחלט גם במישור הארצי, תרתי משמע, כלומר בינינו לבין זולתנו. אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו, מפני שראשית כל ממילא עלינו להשתלם בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין מי שסביבנו.

 

מה חתרני יכול להיות שיר פסח אחד. באמת, דיינו? בלי בית המקדש? והתשובה: כן. בהחלט. שכן ממילא נתינתו לעם לא בוגר היא חסרת טעם וערך. ואי-נתינתו היא הזמנה להתפתח, להתרומם, להיות במסע. לקראתו? זאת אפשרות. מודה אני לפניך על הבית, ולא על בית המקדש. אולי, לעתיד לבוא. בינתיים, דיינו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: דעות, פסח, דיינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus