קו פרשת המים

הדבר הכי מתעתע ב"כפר המים", שכונה פסטורלית שמרוחקת עשר דקות הליכה מרצועת חוף פראית ומקסימה באזור מכמורת, הוא רשימת ההמתנה של אלה שרוצים לקבל בית במקום. האחרוּת של הקהילה הזו מתבטאת, בין היתר, בהיעדר שיטה סדורה לניהול הרשימה. העיקרון הבסיסי ביותר בעולם רשימות ההמתנה – זה שמעניק זכות ראשונים לאדם הראשון, ורק אם הוא מוותר על תורו אזי הזכות עוברת לזה שאחריו – הוא משני לעיקרון חשוב יותר ב"כפר המים": הימצאות במקום הנכון ובזמן הנכון.

"תכלס הדרך להשיג פה בית היא בעזרת תפילה והשגחה", מספרת מיקה, אם לשלושה ילדים שעברה למקום עם בעלה לפני שבע שנים, עת שהיתה בהיריון מתקדם. "זה נכון שיש רשימה והכל, אבל אם תדע מתי להיות פה, ובדיוק מישהי יפנה בית, וזה ירגיש מתאים ויסתדר – אז תקבל אותו".

 

כפר המים. מתעוררים לרעש הגלים (צילום: בני דויטש)

כרמן, בחורה שגרה בקהילה שמכונה "אדמה" וממוקמת בגבעה צמודה לישוב כליל שבגליל, מקשיבה להסבר הנ"ל בעיון. ב"אדמה" חיים בלי חיבור לחשמל, וכרמן החליטה לנסות להשתדרג ביחד עם בנה בן השנה, נוריאל, לקהילה של "כפר המים". מדוע שדרוג? משום שעל אף הניתוק המסוים שלה מהציוויליזציה, "כפר המים" נהנית עדיין מחשמל, חיבור אינטרנט וקרבה של חמש דקות נסיעה לקניון M הדרך במחלף בית ינאי. כרמן, אם כן, ממתינה בדריכות שמזלה ישפר עליה. " זאב, עד לאחרונה מנכ"ל חברת הייטק: "בכל רגע אנחנו יכולים לקבל צו פינוי, אבל גם כל הזמן הבתים פה משתנים ומתפתחים. פה מישהו בונה פרגולה ושם מישהו שותל גינת ירקות. זה מקום דינמי וחסר חוקים" "

בינתיים היא מאזינה למיקה ברוב קשב, בין השאר כי האחרונה מדברת מניסיון: גם היא קיבלה את ביתה בשכונה במקרה. זה היה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היא ובעלה חיו בכפר הנשיא שבאצבע הגליל והחליטו שמטורף מדי ללדת את בנם הבכור תחת אש. הם הגיעו להתארח אצל זוג חברים ב"כפר המים" ובאותו הערב היא ילדה בסלון ביתם. קרוואן סמוך שימש בית זמני עבור מיקה, בעלה והתינוק למשך תקופה, שלאחריה נסעו לטיול ארוך בחו"ל. כשחזרו לארץ הפכו דיירי קבע בבית של אותם חברים, שבינתיים בחרו לעזוב. מיקה גרה בבית הזה עד היום, וכיום מתרוצצים בו כבר שלושה ילדים. המסקנה היא שכדי להבטיח לעצמך מגורים במקום השווה הזה מומלץ לא רק להצטייד בטיימינג מוצלח, אלא גם ללדת בבית בו אתה חושק.

איגלו היי טק

"כפר המים" הוא פיסת גן עדן שנוצרה ברווח שבין כמה כישלונות עסקיים וביורוקרטיה. בשנות ה-80 המקום נקרא "נואיבה הים תיכונית" ושימש כפר נופש פופולרי שבנוי ממבנים דמויי בונגלו שביניהם שבילים קטנים, מדשאות ובריזת ים משובחת. בשלב מסוים כפר הנופש פשט את הרגל ועבר לרשות כונס נכסים, שימש מרכז קליטה לעולים מאתיופיה לתקופה קצרה ואז נקנה על ידי עורך דין מאזור המרכז.

אותו עו"ד הוא זה שמשכיר היום את המבנים במקום למגורים, כשתושבי השכונה נהנים מכל רגע אבל גם מודעים לכך שהאידיליה שנקראת חייהם יכולה, תיאורטית, להסתיים בוקר אחד ללא התראה מוקדמת. ניכר שהם מקבלים את הסיטואציה הזו בהבנה וללא מרמור, ומתמקדים בלשפץ ולייפות את "כפר המים", שכמות פינות המרגוע הנחבאות לעין שבו גדולה מכמות הרכבים שחונים בחזיתו. 


אליה, מעצבת תיקים ונעליים (צילום: בני דויטש)

האוכלוסיה ב"כפר המים" צעירה ורוב התושבים נמצאים בשנות ה-30 לחייהם, בין אם נשואים עם ילדים ובין אם רווקים. רבים מהתושבים עובדים מהבית במקצועות שמספיק מחשב וחיבור לאינטרנט כדי לממש אותם (עיצוב גרפי, למשל); אחרים עושים אמנות, עובדים עם ילדים, מלמדים ריקודי בטן או נוסעים מדי בוקר לעבודה רגילה בתל אביב.

אחד כזה היה, עד לאחרונה, זאב, בן 32, שלפני חצי שנה סגר את חברת ההייטק "וויי-בטר" (עסקה בפתרונות לייעול התחבורה הציבורית) אותה הקים וששימש בה כמנכ"ל. בשלוש השנים האחרונות הוא גר ב"כפר מים" עם זוגתו, אליה, מעצבת נעליים ותיקים מעור בת 30. במשך שנתיים וחצי התעורר זאב כל בוקר מרעש הגלים, קפץ לטבילת בוקר ואז נסע למשרד שלו ברמת החייל בתל אביב. הבית שבו הוא ואליה גרים – חציו מבנה דמוי-איגלו, ובחציו השני גר זוג נוסף – ממש לא נראה כמו מגורים אופייניים למנכ"ל הייטק.

"האיגלואים האלה מכונים פה בשכונה 'הסלאמס'", הוא מסביר, "והכוונה לבתים הפחות שווים, הקטנים יותר. עולה לנו 1,800 ש"ח שכר דירה פה לחודש, ולא הייתי מחליף את זה לרגע בבית גדול בעיר".  " זאב: "האיגלואים האלה מכונים פה בשכונה 'הסלאמס'. והכוונה לבתים הפחות שווים, הקטנים יותר. עולה לנו 1,800 ש"ח שכר דירה פה לחודש, ולא הייתי מחליף את זה לרגע בבית גדול בעיר" "

זאב ואליה אוכלים כעת סלט טרי במרפסת שבנו מקורות עץ, מאכילים לפרקים את דוד, בנה בן ה-3 של מיקה שמפתיע בתאווה יוצאת דופן לחסה. "הדבר שהכי מאפיין את הקהילה פה זו הזמניות", אומר זאב. "בכל רגע אנחנו יכולים לקבל צו פינוי, אבל גם כל הזמן הבתים פה משתנים ומתפתחים. פה מישהו בונה פרגולה ושם מישהו שותל גינת ירקות. זה מקום דינמי וחסר חוקים, כי אין שום אסיפה של כל התושבים או משהו כזה".

מפקד אוכלוסין

בצד השני של השכונה, כלומר במרחק של 50 מטר מהבית של זאב ואליה, יושבת רוני, 30, על מרפסת ביתה ומעשנת סיגריה. היא גרה במקום כבר שנה וחצי, אחרי שחיה שנים באילת. היא מכרה שם תכשיטים בדוכן בטיילת. יום אחד פגשה את דאיה, אימה של מיקה והתושבת המבוגרת ביותר ב"כפר המים". דאיה סיפרה לה שהיא מחפשת שותפה לביתה בשכונת החוף, רוני נענתה ומאז היא לא מפסיקה להודות על אותו יום.

"אני כל כך שמחה שזה הבית שלי", היא מספרת בעינים נוצצות. "בניתי פה לו"ז שמאפשר לי כל בוקר לעשות צעידה בים, טבילה ויוגה. זה דבר שמאפיין לדעתי את כולם פה - הצורך להודות על החיים שיש פה ולא לראות את זה כמובן מאליו. באילת הייתי בנאדם שמתעסק כל הזמן במה שמחוץ לו ודווקא פה, למרות שהשכנים שלי גרים מרחק חצי מטר ממני ולכאורה אין פרטיות, אני מוצאת עצמי מתכנסת פנימה ועוסקת במה שבתוכי. הקהילה פה זה כמו משפחה, הילדים של כולם מסתובבים ונכנסים לבתים של אנשים בלי לשאול בכלל. ההתחשבות אחד בשני קורית לבד, למשל אם אתה רוצה לעשות איזה אירוע במדשאה המרכזית אז פשוט תעבור בין כולם, תודיע ותשאל אם זה בסדר".

כפר בונגלוס. לשעבר "נואיבה הים תיכונית" (צילום: בני דויטש)

שאלה: כמה זה "כולם"?

"מצחיק שאתה שואל, כי בראש השנה האחרון הכנתי שנות טובות לכל תושבי השכונה, אז אני יודעת לומר לך בדיוק. אז ככה: נכון לאוקטובר 2012 היו פה 29 מבנים שבהם גרו פה 44 מבוגרים ו-20 ילדים. מאמינה שמאז נוספו עוד איזה ארבעה תינוקות לפחות".

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי