החבר אני

 "ותיקי הקיבוץ הצלולים לגמרי והצלולים למחצה לא הכירו את השכנים, ועד שקישרו בין שמו לפרצופו של אחד מהם, הוא עזב ופרצוף חדש בא במקומו" (אסף ענברי, "הביתה", עמ' 270, הוצאת ידיעות ספרים).

 

בספרו "הביתה" אסף ענברי פורש בנשימה אחת, בהינף מקלדת, את תולדות קיבוצו אפיקים. ברומן מתוארות עלייתו ונפילתו של המפעל, מימיו כגרעין של השומר הצעיר ברוסיה, דרך שיא פריחתו והצלחתו ועד להתרסקותו הכלכלית והרעיונות בשנות ה-80 וה-90. ענברי מספר את סיפורו של קיבוץ אפיקים, אבל התיאור הזה יוכל להתאים בקלות למרבית הקיבוצים בארץ: ערכי השוויון הומרו בערכים של הצלחה אישית; שטחים ציבוריים הופקעו לטובת הרחבת הדירה הפרטית.


גינה קהילתית בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: אריאלה צוויקל)

 

בכל הנוגע לעליית כוחו של האינדבידואליזם ודחיקתם של החיים הקהילתיים, נדמה שהקיבוצים הם משל לתהליכים שפקדו את החברה הישראלית כולה בשנים ההן. אבל מה מתרחש בשנים האחרונות? האם ניתן לזהות תהליכים הפוכים, של חיפוש אחר חיים קהילתיים? האם תהליכים אלו הולידו מודלים חדשים של שיתופיות? ואם כך, מה מאפיין אותם?

 

השחיקה ממרוץ העכברים

"בראשית ימי היישוב הציוני בארץ היתה היאחזות ב'יחד'. כולם היו בני מהגרים, תלושים מארצות המוצא שלהם, והאחיזה המשותפת זה בזה היא זו שנתנה לאנשים כוח, אפשרה להם לצמוח", אומר מוקי צור, היסטוריון וחוקר התנועה הקיבוצית, "כשהוקמה המדינה, נדמה היה שכור ההיתוך הוא האפשרות האידיאלית, שהוא זה שייתן מענה למאוויים הקולקטיביים שלנו.

 

"אבל כור ההיתוך התברר כעניין מורכב, ככלי שהעניק עוד כוח לבעלי הכוח והחליש עוד יותר את האוכלוסיות החדשות. לאחר שכור ההיתוך אכזב, החל תהליך של נטישת רעיון הקולקטיב, וכך החל תהליך של אינדבידואליזם זוחל, לא הרואי". האינדביזואליזם, בעיני צור, הוא לא בגדר אידיאולוגיה חדשה, תחליף לאמונה בקולקטיב, אלא "תוצר של יאוש. אינדבידואליזם צומח בדרך כלל מתוך אדישות, לא מתוך אמונה אקטיבית בכוחו של היחיד". " במשך שנים האידאל היה לא להתערב בחייו של האחר, 'חיה ותן לחיות'. אני חושבת שהיום אנשים מתעוררים מהאינדיבידואליזם הזה, מחפשים משהו קצת אחר "

 

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג המומחה לחברה הישראלית, סבור שהתהליך שמתאר צור עומד בפני סיום וכי השנים האחרונות מסמנות מפנה. "הקפיטליזם התחרותי האינדבידואליסטי, הצרכני, החומרני והקר הגיע לדרגת ההרס העצמי שלו", הוא אומר, "אנשים חשים היום לא רק תלישות וחוסר משמעות במרוץ העכברים, אלא גם עייפות החומר. הם מחפשים משהו יציב יותר, רגוע, שפוי ואנושי".

 

קהילה גמישה

התהליך שמתאר אלמוג הוביל בשנים האחרונות להיווצרותן של קהילות חדשות, חלקן פועלות בלב לבה של הסביבה העירונית ומאפשרות לחבריהן להשתייך למסגרת קהילתית מבלי לוותר על המרחב הפרטי שמאפיין את החיים העירוניים. כאלה הן היוזמות של עמותת רוח חדשה, הפועלת בירושלים ומבקשת לחזק את האוכלוסייה הצעירה בבירה.

 

"במסגרת התפקיד שלי, אני רואה הרבה אנשים שמחפשים לעצמם מסגרת", אומרת יפעת קורן, מנהלת מיזם קהילות צעירים בעמותה, "במשך שנים האידיאל היה לא להתערב בחייו של האחר, 'חיה ותן לחיות'. אני חושבת שהיום אנשים מתעוררים מהאינדבידואליזם הזה, מחפשים משהו קצת אחר".

 

דוגמה למשהו כזה היא קהילת אלומה בשכונת קרית יובל, שקורן עצמה חברה בה. כבר חמש שנים שחבריה, 15 במספר, מתגוררים בשכנות ומקיימים אורחות חיים משותפים: ערבי קהילה, ערבי שירה, חגים משותפים, סמינרים וטיולים. הפעילות הקהילתית באה לידי ביטוי גם בשיתוף תושבי השכונה הירושלמית וליוויים בהקמת מיזמים חברתיים.

 

אף שהפעילות המשותפת של חברי הקהילה מגוונת ואינטנסיבית, כל אחד מחבריה מנהל אורח חיים עצמאי, ללא מסגרת כלכלית שיתופית או תקנון נוקשה הקושר אותו לאחרים. קורן מאמינה שנקודה זו היא סוד כוחה של הקהילה – האיזון העדין שבין ה"יחד" ל"לחוד": "כל אחד גר בדירה שלו, עם המשפחה שלו, כל אחד מהחברים בוחר את רמת החיים שלו, את מקום העבודה ואת תחום הלימודים. הקהילה משתנה ומתפתחת לפי המקום שלנו בחיים". " לפעמים אנשים מתאגדים בקהילה דווקא מתוך רצון להתנער מאחריות על כלל החברה, להתנתק מהפוליטיקה ומאחריות מדינית. הייתי רוצה לראות עוד ועוד קהילות בארץ, אבל לא קהילות מסוגרות בתוך עצמן, אלא קהילות שלוקחות אחריות על הסביבה "

 

המודל שמתארת קורן מאפיין רבות מהקהילות שנוצרו בשנים האחרונות. בשונה ממסגרת של קיבוץ, למשל, שבה הקיפה הקהילה את כל תחומי החיים – מהאכילה בחדר האוכל, דרך העבודה ועד לבילויים המשותפים בשעות הפנאי – הקהילות החדשות גמישות יותר. הן לא מתיימרות ללוות את החברים בכל רגע נתון.

 

התאגדות שלילית

מוקי צור, איש קיבוץ עין גב, עוקב מקרוב אחר תהליכי הצמיחה של הקהילות החדשות. הוא מכיר היטב את המודלים הגמישים, שאינם דורשים מחבריהן שותפות מלאה. אף שכמעט כל ניסיון להתארגנות קהילתית הוא תהליך מבורך בעיניו, הוא מסתכל במבט ספקני על קהילות שאינן מתוות לעצמן מסגרת ברורה. "אם הקהילה יוצרת לעצמה מסגרת עדינה, רכה וליברלית, הכוח שלה יהיה מוגבל. קהילה שמרגישה שיש לה משימה או חזון, מוכרחה להיות הרבה יותר טוטלית. מטרה היא דבר חיוני לקהילה שלא רוצה להיות מסוגרת בבועה".

 

צור סבור שלא תמיד ההתאגדות הקהילתית מצביעה על תהליך חיובי בהכרח. "לפעמים אנשים מתאגדים בקהילה דווקא מתוך רצון להתנער מאחריות על כלל החברה, להתנתק מהפוליטיקה ומאחריות מדינית. הייתי רוצה לראות עוד ועוד קהילות בארץ, אבל לא קהילות מסוגרות בתוך עצמן, אלא קהילות פתוחות לעולם, שלוקחות אחריות על הסביבה ועל מה שקורה מחוצה לה. קהילה שמחליטה לפעול לטובת החברה מסביב, בשם הכוח שיש לה כקהילה".

 

רזי בן יעקב, איש תנועת הקיבוץ הדתי, מתייחס בספקנות מסוימת למודלים קהילתיים שאינם דורשים מחבריהן שותפות כלכלית. "שותפות אמיתית נמדדת בכסף. היא מתחילה ברגע שהאנשים מוכנים לוותר על משהו ששייך להם", הוא אומר, "קהילות שאין בהן שיתופיות כלכלית הן כמובן עניין מבורך, אבל הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא: השותפות הכלכלית היא שדרוג משמעותי לקהילה; היא זו שמעבירה את החברים בה משלב הדיבורים לשלב המעשים. אפשר לדבר על קהילה חמה ועל חברות טובה, אבל כל עוד אין חלוקה צודקת של המשאבים בין חברי הקהילה, היא נותרת אמורפית משהו".


פרופ' מוקי צור. קהילה צריכה מטרה (צילום: פלאש 90)

 

בן-יעקב הוא תושב קיבוץ לביא, ששמר על אופיו השיתופי. תהליכי ההשתקמות של התפיסה הקהילתית בישראל באים לידי ביטוי מוחשי אצלו בקיבוץ. בשנים האחרונות, הוא מספר, יש עלייה מתמדת במספר הפניות מצד אנשים שמבקשים להפוך לחברי הקיבוץ. "מספר הפניות בחמש השנים האחרונות גדול ממה שהקיבוץ יכול לקלוט. פונים אלינו אנשים שהבינו שחשוב להם לחיות בקהילה. לפחות חלק מהצעירים שהצטרפו אלינו באחרונה, לא הגיעו בגלל הנוחות, אלא מכיוון שצורת החיים הזאת באמת מעניינת אותם, ברמה הערכית", הוא אומר ומספר על סמנכ"ל בחברה מצליחה שהצטרף באחרונה כחבר מן המניין לאחד הקיבוצים הדתיים בארץ.

 

אנשים רק רוצים לעזור

כשבוחנים את התהליכים שעוברות הקהילות בישראל ובעולם, אי אפשר שלא להתייחס לשחקן מרכזי שנכנס לזירה הציבורית בשנים האחרונות: הרשתות החברתיות. עד כמה הן משפיעות על המבנים החברתיים?

 

"הצעירים של היום, דור ה-Y, חיים בלהקות, בין השאר באמצעות רשת קשר משוכללת כמו ווטסאפ ופייסבוק", אומר פרופ' אלמוג, שעומד לפרסם בקרוב ספר על בני דור ה-Y בישראל, הצעירים שנולדו בשנות ה-80 וה-90. מוקי צור, לעומתו, מתייחס לקשר בין טכנולוגיה לקהילתיות בספקנות מסוימת: "מקומה של הקהילה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות הוא פרקודסלי: הנגישות נהפכה לקלה יותר, אבל הקשר נהיה קשה: הטכנולוגיה מאפשרת נגישות תמידית לכל אדם בעולם. אבל דווקא משום כך, מתעוררת המודעות לכך שנגישות היא לא קשר. נגישות היא לא דיאלוג. בשביל קשר אמיתי צריך דווקא להשתיק את הגירויים החיצוניים שהטכנולוגיה מספקת לנו בלי הפסקה".

 
הגינה הקהילתית אדם בשכונת תלפיות מזרח בירושלים (צילום: אריאלה צוויקל)

נועם ברדין, מנכ"ל אפליקציית הניווט Waze (שנמצאת בימים אלה במשא ומתן מתקדם על מכירתה מול פייסבוק), אינו מסכים עם האבחנה של צור. הוא סבור שקהילות בעולם הווירטואלי עונות על צרכים חברתיים זהים לאלה שקיימים גם מחוצה לו. "יכול להיות שלאנשים בעידן שלנו קשה יותר לתקשר אחד על אחד עם אחרים, ולכן הם מנתבים את הצורך האנושי בתקשורת, בתרומה לחברה ובנתינה לאחרים לעולם הווירטואלי", הוא אומר.

 

שאלות על רשתות חברתיות, קהילות ויחסי הגומלין ביניהן רלוונטיות במיוחד לאפליקציה כמו Waze, שמתבססת על מיקור-המונים – מידע שנמסר למשתמשי האפליקציה על ידי משתמשים אחרים. דף הבית של החברה עמוס במונחים המהדהדים קהילתיות: "קהילת משתמשים", "חברים", "מטרה משותפת" ועוד. אבל האם המילים אכן מייצגות קהילה של ממש, שיש בין חבריה יחסים של מחויבות ועזרה הדדית?

 

"כ-12 אחוז מהמשתמשים שלנו מדווחים על הפרעות בדרך, כמו ניידת משטרה או תאונה. זו פעולה שלא משרתת אותם בשום צורה, אלא רק את הנוסעים שנמצאים מאחוריהם. יש כאן חוזה חברתי בלתי כתוב, שתמציתו היא 'אני אעזור לך עכשיו; אתה תעזור לי בעתיד'. משתמשים אחרים עוזרים לערוך ולשפר את המפות של התוכנה, פעולה התנדבותית לגמרי שנועדה לסייע לטובת הכלל. ממש כמו שפועל המודל של ויקיפדיה". דפוסי התנהגות של עזרה ל"חברי הקהילה" הווירטואלית של משתמשי האפליקציה אופייני למשתמשים בכל העולם, הוא אומר, "בכל מקום אנשים רוצים לעזור אחד לשני".

 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6