מוגזמת, משתלחת, חתרנית וחצופה: הקריקטורה, קווים לדמותה
איזהו גיבור?
social
facebook whatsup email tweeter
אסף גמזו //
17.11.14
איזהו גיבור?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מוגזמת, משתלחת, חתרנית וחצופה: הקריקטורה, קווים לדמותה

לקראת התערוכה "איזהו גיבור" בבית אבי חי, שתביא את מיטב הדיוקנאות של מחוללי התרבות הציונות, האוצר אסף גמזו מתעכב על השאלה העומדת בבסיסה: מהי בעצם קריקטורה?

homer
הומרוס. הראשון שקיבל מעמד של גיבור תרבות?
בימים אלו מוצגת בגלריית בית אבי חי התערוכה "איזהו גיבור". התערוכה מתעדת קריקטורות של גיבורי תרבות ביישוב העברי מתחילתו, אי-שם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ועד שנות ה-70 לערך. אבל אולי כדאי להתחיל בשאלה קצת יותר בסיסית – מהי קריקטורה?

 

מבחינה לשונית, המונח 'קריקטורה' מגיע מהפועל 'קריקרה' בלטינית וולגרית שמשמעו 'להעמיס עגלה'. הפועל, ששימש לתיאור העמסת העגלה בחיטה ברומי העתיקה, הפך במשך 1,500 שנים ל'הגזמה' באיטלקית – כלומר, להעמיס יותר מדי. אם כן, מבחינה לשונית קריקטורה היא 'תמונה עמוסה'. וזו הגדרה מאוד יפה ומדויקת לקריקטורה – קריקטורות הן ציורים אשר מנסים, בכל אמצעי העומד לרשותן, להגיד המון במעט מקום וזמן. אנחנו לא מסתכלים על קריקטורות יותר מכמה שניות.

 

לכן, המסר צריך להיות ברור. קריקטורות צריכות להגזים. וזה היה נכון גם הרבה לפני שהיו עיתונים או קריקטורות כפי שאנחנו חושבים עליהם היום. כאשר החלו החפירות בפומפיי, גילו החופרים פרט שלא יכלו לדעת בשום מקום שלא היה קבור מאות שנים תחת אפר וולקני: ברומי ציירו גרפיטי. הבאנסקים של המאה הראשונה לספירה ציירו סנאטורים רומים; סנאטורים רומיים עם אפים מאוד גדולים, או מצחים ממש גבוהים. גם הם רצו להגיד משהו, והיה להם רק מכחול, ידע בסיסי בקרוא וכתוב וקצת שפה. אז הם ציירו את הסנטור בהגזמה, בגרוטסקה, כתבו את השם מעל וברחו משם.

 

הקריקטורה נולדה.

 

יחד עם זאת, הקריקטורה כמו שאנחנו מכירים אותה מקורה 1,700 שנים אחרי אותו צייר חומד לצאן ברומי. הקריקטורה המודרנית מופיעה ומתפשטת עם הופעת הדפוס, ובעיקר – העיתון. לפני שניתן היה להעתיק ולשכפל צילומים בעיתונות, קריקטורות היו הצורה היחידה להראות קלסתרי פנים מעל דפי העיתון. יתרה מכך, הקריקטורה היתה נשימה קטנה של אוויר בין הררי הטקסט. הקריקטוריסטים ניצלו את המקום הקטן בין טורי האותיות כדי להשתלח, בשניות המעטות של קשב שידעו שיקבלו, בכל הבא ליד. אבל בעיקר – בפוליטיקאים, בעשירים, בשליטים. מורשת פומפיי המשיכה גם כאן – הקו משמש לחתרנות תחת השלטון, דרך הגזמה וגרוטסקה.

 

איזהו גיבור תרבות

 

אבל אנחנו נעסוק בדיוקנאות של גיבורי תרבות, לא פוליטיקה. מה הם גיבורי תרבות? הרעיון של גיבור מצוי עמוק בשורשי תרבותנו. בין אם מדובר בגילגמש או אודיסאוס, שמשון או דבורה, ה'גיבור' מצוי עמוק ביסודות הסיפור והמיתוס. יחד עם זאת, גיבור אינו מיוצר יש מאין: גיבורים וסיפורים תלויים במספרי ומספרות סיפורים, אנשים בני תמותה שישמעו, יעבדו ויעבירו הלאה את סיפוריהם.

 

גיבורי התרבות על ציר הזמן

אנשים אלה הם אינם גיבורים במובן הקלאסי – הם אינם בני אלים או בעלי כוחות, אלא מחוללי תרבות. ביכולתם הרטורית או בכישרון אחר הם יוצרים תרבות, ושם כוחם הגדול. באיזשהו שלב בהיסטוריה, מחוללי תרבות אלו עברו מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה וקיבלו הכרה. כך הומרוס, שלו מיוחסת האודיסאה, מקבל הכרה כגיבור תרבות (על פני גיבורי האפוסים שלו, האודיסיאה והאיליאדה), ושייקספיר ידוע לפחות, אם לא יותר, מיצירתו 'המלט'.

 

התערוכה עוקבת אחר מחוללי תרבות אלו בתרבות הציונית – מי נחשב לגיבור תרבות? מי קיבל את ההכרה הזו? ומרגע שקיבל את ההכרה כאדם חשוב, כזה שגם ראוי לקריקטורה וגם יזוהה על ידי הקהל – כיצד הוא מצויר?

 

שעתם הגדולה של התיאטראות

 

דרך מחקר של קריקטורות מתחילת המאה ה-20 ועד היום מתגלה תהליך מעניין, המשלב בתוכו כמה מאפיינים – היסטוריים, תרבותיים וטכנולוגים.

 

בתחילת המאה אנשי התרבות המקבלים ייצוג מעל דפי העיתון באו כולם מתחום השפה, הלשון – עבודתם היא על גבי הדף. אליעזר בן יהודה, שאול טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג. כולם משוררים, סופרים, אקדמאים. אפילו גרשם שלום, ממקימי האוניברסיטה העברית ואחד מגדולי חוקרי הקבלה (אם לא הגדול שבהם), מצויר בקריקטורה.

 

  • " לפני שניתן היה להעתיק ולשכפל צילומים בעיתונות, קריקטורות היו הצורה היחידה להראות קלסתרי פנים מעל דפי העיתון. יתרה מכך, הקריקטורה היתה נשימה קטנה של אוויר בין הררי הטקסט. הקריקטוריסטים ניצלו את המקום הקטן בין טורי האותיות כדי להשתלח, בשניות המעטות של קשב שידעו שיקבלו, בכל הבא ליד " הקריקטוריסטים כאן מצטרפים למהלך הלאומי של בניית תרבות. מעבר לנטייה הלאומית – השפה הינה האמצעי התרבותי העיקרי באותה התקופה. לפני הטלוויזיה, כאשר הראינוע רק בדרכו להיהפך לתעשייה של מיליונים – המילה הכתובה היא עיקר התרבות. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח את התיאטרון, כאמצעי תרבותי בכלל וכמדיום בעל חשיבות בארץ. תיאטראות קמו כאן כמעט באותו הזמן כמו היישוב כולו, אך ייצוגם בקריקטורה קטן בתחילת היישוב. כל זאת משתנה עם הקמת המדינה.

 

לאורך שנות ה-50 וה-60 הדף מפנה את מקומו לבמה: מחזאים, שחקנים, מוזיקאים ומופיעים מכל סוג מקבלים מקום וייצוג גדול יותר. האם מדובר בהפניית תשומת הלב הציבורית מבניית התרבות לאפיקים בידוריים יותר? אולי ניתן לראות כאן תוצאה ראשונית של חדירת מקלטי הטלוויזיה משנות ה-60 ואילך לבתים?

 

הסיבות יכולות להיות שילוב של שניהם, או סיבות אחרות לגמרי, אך מכל מקום המהלך ברור – משוררים וסופרים מקבלים פחות תשומת לב מהמכחול לעומת שחקנים ומוזיקאים. זהו הזמן ללהקות הצבאיות, ולאחר מכן ל'מציצים', לא לאפוסים לאומים או משוררים מעונים. ישנם כמובן יוצאי דופן – עלילותיו של אבידן עוד דווחו בעיתוני הרכילות בשנות ה-80, אך השינוי התרבותי החל כבר שנים לפני כן.

 

השינוי הטקטוני הבא

 

השינוי הטקטוני הבא מתרחש בשנות ה-90, עם הקמת הרשות השנייה. פתאום מחזות ותיאטרון נעלמים מהבמה (לא יכולתי להתאפק) לטובת שליטתם של אנשי הטלוויזיה – המסך השתלט סופית על חיינו.

  superman_jim_lee
סופרמן, מאת ג'ים לי. מובן אחר של גיבור תרבות

לשינוי טכנולוגי אחד מצטרף אחר – ההדפסה בצבע. כעת ניתן להדפיס בעיתונים בצבע, והקריקטוריסטים תופסים את ההזדמנות בשתי ידיים. הצבע מדגיש עוד שינוי שהתרחש לאורך השנים – הקריקטורות השונות, אי אז בתחילת האמה, כמעט ולא נראות כמו קריקטורות – הן לא מוגזמות או גרוטסקיות. נראה שהקריקטוריסטים ביקשו לאתר את המציאות פחות או יותר כפי שראו אותה, ללא תוספת גדולה.

 

לאורך השנים טיפול עדין זה הלך והתמעט, לטובת ייצוגים צבעונים במלוא מובן המילה: הגזמה, החלפה, גרוטסקה והשחזת ציפורניים. האמן חנוך פיבן הוא דוגמה מצוינת לתהליך זה. פיבן יוצר קריקטורות על ידי צילום של חפצי יום יום, שנהפכים לייצוג בעל אותם מאפיינים שראינו בפומפיי – חתרנות וגרוטסקה של אישים מפורסמים.

 
עולם ללא ערבים 
 

אם כך, יש לנו שלושה תהליכים שלובים – שינוי בבחירת גיבורי התרבות שלנו, והמעבר מהספר לריאליטי. שינוי בצורה בה אמנים יכולים לתאר את אותם גיבורים – משחור לבן לצבע. לבסוף, שינוי בצורה בה אנחנו מסתכלים עליהם – מטיפול עדין בקו למשיכות מכחול צבעוניות ולפעמים חסרות רחמים (אך לרוב, בעלות הבחנה מדויקת).

 

אך איני רוצה לסיים עם המסר כי פעם, לפני שנולדתי, היה פה שמח, וכולם קראו ספרים, ואקדמאים ומחזאים הובלו לאחר כבוד ברחובות העיר, והבריות הסתכלו עליהם בעין בוחנת אך מעריכה ואוהבת. מסר זה אולי נכון, אך במידה. כדי להבין כמה הוא שגוי, עלינו לשאול שאלה פשוטה – את מי איננו רואים בקריקטורות?

 

בעקבות השאלה הזו, השינוי ההיסטורי עדיין קיים, אך נראה הרבה פחות ברור. דווקא הדברים הקבועים, אותם אלמנטים שלא השתנו בקריקטורה, נעשים ברורים: כמות הנשים המועטה המוצגת בקריקטורות, כמות המזרחים הבלתי קיימת. אם לשפוט על פי הקריקטורות של אנשי התרבות, נראה כי אין ערבים תושבי ישראל, או בכלל. העולם מורכב רובו מגברים אשכנזים רהוטים ובעלי סמכא.

 

על כן, נותר לנו, לאחר שהבטנו אל העבר, לתהות כיצד אנו רוצים להסתכל אל העתיד, ואת מי אנו רוצים לראות שם. את מי אנו, עכשיו, רוצים כמחוללי וגיבורי תרבות? את מי היינו מוכנים לצייר, ואיך?

אסף גמזו הוא מנהל התוכן של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון. התערוכה "איזהו גיבור?" היא פרי שיתוף פעולה בין בית אבי חי למוזיאון

לכל הפרטים על התערוכה "איזהו גיבור" בבית אבי חי  lvgv_mvzyvn_-_hkhdsh_1

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus