יש מספיק אור לכולם

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מצטטים את הנביא ישעיהו? לצערי, בדרך כלל אנחנו חושבים במושגיהם של אבותינו העבדים במצרים: על הגויים מונחתת מכת חושך, ולכל ישראל אור במושבותיהם. לא השתכנעתם בפסח? אז תקבלו חיזוק בפורים: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והם שולטים באויביהם. גם בחנוכה עולה האור: במנורת המקדש המטוהר מטומאת היוונים, בחנוכיה בפתחי הבתים היהודיים הנבדלים מן הגויים, בלפידים שנושאים הציונים החילונים במצעד הלאומי, ברגלי הילדים הרוקעות בגן כשהם מגרשים את החושך ומצטרפים לכוח מגויס מאוחד ואיתן.

אבל למה לחכות לחגים? מה עם ההבדלה בכל מוצאי שבת? "המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". כמו בתפילה לשלום חיילי צה"ל, לא די לנו לבקש מאלהים שיעטר אותם בישועה - אנחנו משתוקקים גם לכתר הניצחון. המשמעות של להיות בעד עצמנו היא להיות נגד האחרים, כי החיים הם משחק סכום אפס, והאפשרות הטובה ביותר היא להיות למעלה ולא למטה. את זה אנחנו יודעים מניסיון.

יש ההולכים במסלול מעט שונה, אבל לא לגמרי: מסלול המלחמה לא ביוונים, אלא בהתייוונות שבתוך המחנה שלנו, בגדר "וביערת הרע מקרבך". מצד אחד לא כל הגויים הם עמלק שאותו יש להשמיד, ומצד שני יש בין היהודים יסודות עמלקיים, בבחינת ערב רב שעלו עם אבותינו ממצרים. רחמנא לצלן.

אנחנו זקוקים לענווה

הגרסא הגזענית של הדת, שיח' ג'ראח. (פלאש 90) אבל הנביא ישעיהו לא הסתפק ברעיון של תשועת ישראל מיד צר. הוא ראה בכך אמצעי למימוש המטרה העליונה של הפצת אור לעולם כולו, בהמשך לשליחות שהוטלה על אברהם, אב המון גויים: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כשאלדד ומידד התנבאו במחנה ישראל במדבר, הזדעזע יהושע מהפגיעה בכבודו של משה ודרש לכלוא אותם. ישעיהו, בניגוד ליהושע, דווקא צידד במשה, הענו מכל אדם, אשר אינו נבהל כלל מהתפשטות הנבואה מעבר למונופול שהוקצה לה.

כמאמר המדרש, הנבואה היא כמו נר שממנו מדליקים רבים ואורו אינו חסר כלל. כדי לחוות את האור כמשאב אינסופי שאנו מעניקים לכולם ללא תמורה, נחוצה לנו ענווה במקום הקמצנות החשדנית של ניצול שואה נצחית, הנעדר כל מטרה בחיים מעבר להישרדות יום-יומית.

החברה הישראלית רחוקה כיום מאוד מחזונו של ישעיהו. אני מבקשת להתריע לא רק נגד הגרסה הגזענית של הדת המופצת בכל מקום, ולא רק נגד רמיסת החלשים בשם הרציונליות הצודקת של כלכלת השוק, אלא נגד המחדל שמאפשר את הרעות האלה: נטישת העיסוק בתכנים של זהותנו היהודית, כי אין בזה עוד צורך, כי זה משעמם ומיושן, כי בעידן הפוסט-כל-דבר הרי ממילא איש לנפשו ולא צריך להתחייב לכלום.

ואת הריק הזה שהתפנה, לא רק מדת וממסורת אלא גם מהשכלה יהודית מודרנית נוסח המאה ה-19 וגם מהשכלה עברית ציונית נוסח המאה ה-20, את הריק הזה ממלאת עד תום זהות יהודית אחת בלבד: הזהות הקורבנית. בשמה אנחנו לוקחים את הנוער לאושוויץ כדי לקיים בו את המוטיבציה להתגייס לצבא, ובשמה אנחנו מחזיקים תחת שלטוננו כבר שנים רבות מיליוני פלסטינאים משוללי זכויות, בכוח אותו הצבא.

הריק הזה מתחזה לאור, למנורה שבסמל המדינה, לטוהר הרקיע שבצבעי הדגל, אבל אור אין בו, רק מצוקה קיומית. וכל דאלים גבר, בתוך המחנה פנימה וגם בין המחנה המבוצר לבין הגויים שמסביב.

רוצו מהר חזרה לארון הספרים היהודי כדי לנבור בו ולמלא את המקום הריק הזה, היהודי, שבזהותכם, בשיח אישי ובין אישי וקבוצתי וחינוכי וחברתי וקהילתי וכלל ארצי וכלל עולמי, ככל אשר תחפצו לקחת ממנו וליצור בעצמכם לתוכו. כאשר התרבות היהודית תתרבה גם בתוככם, כאשר המעיין ינבע בשפע, רק אז יאיר האור מתוככם, ויש מספיק לכולם. גם לגויים.

הכותבת היא אשת חינוך ופעילה חברתית בירוחם