להאיר את הלילה

איני יודע מתי החל הביטוי אור לגויים לשבות שבָּתוֹ בשפתנו ונהפך לסיסמה מקובלת. לא מצאתי אותו במקורות הידועים, וגם לא ראיתי שמצטטים אותו במשך הדורות, ועל כן אפשר שכל ניסיון לדרוש אותו יהיה מיותר, על גבול הפופוליסטי. אני יודע שבפסוק מופיעה הבקשה המצווה של הבורא מיוצאי מצרים שיהיו לו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אתם תהיו לי, הוא מבקש בבקשה מלאת לב של אוהב, והרי כמה אהבה משוקעת בבקשה להיות למישהו. אני לך ואתה לי. זו משימה לא פשוטה כלל, להיות לו ממלכה שלמה של כהנים, להיות גוי מלא קדושה.

אני מכיר גם את התפילה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום בסיום התפילה "לתקן עולם במלכות ש-די". גם זה פרויקט סבוך למדי: לתקן את העולם, ולא סתם לתקן אותו, אלא לתקנו לאור הנוכחות האלוהית החבויה ונסתרת בתוכו.

בדרך כלל אנחנו רוצים להימלט מכך. להיות כמו כולם. להיות נורמטיבים. כמה עוצמה, כוח וקנאה, כן, קנאה, יש ב"כולם" הזה, בלהיות כמו "כולם" וזהו. ה"כולם" נותן כוח: אתה חלק מדבר אדיר ואינסופי, והתחושה היא כמעט כמו להיות כאלוהים. אבל אלוהים מבקש שלא נהיה כאלוהים, כלומר כמו כולם, אלא נהיה מובדלים ומופרשים, שננסה לייצר מודל אחר ממודל ה"כולם" המוכר. והוא רוצה שנהיה לו, רוצה שנייצר ממלכה שחושבת עליו ללא הרף.

אבל המחשבות האלה - וכמה הדבר מפליא כשמתבוננים בו - הן לא מחשבות של אהבה ורומנטיקה קלאסית כפי שהיינו מצפים, אלא מחשבות-מציאות; מחשבות של מדינה ממשית, עם כלכלה וביטחון, חקלאות ותרבות תוססת - כמעט כתבתי גם ביורוקרטיה - המבקשת לפעול בתוך העולם. ובתוך כל הנורמטיבי הזה יש קדושה, יש מגע עם הנבדל.

בוקר מלא תקווה או לילה נוגה?

אבל בכל זאת, השאלה שנשאלתי היא מהו אור לגויים. אז אולי אלך לאור אחר. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", כך כותבת המשנה בפתיחת מסכת פסחים, מסכת העוסקת בחג הפסח, חג יצירת עם ישראל לעם. מהי בדיוק המשמעות של "אור ל'"? למה לא לדבר ברור? לכאורה, "אור ל'" הוא ערב לפני התאריך, כלומר בערב ארבעה עשר בודקים את החמץ. אולם בתלמוד הבבלי נחלקו בשאלה מהי משמעות המלה "אור". ר' הונא אמר "נגהי", כלומר האור הראשון העולה עם שחר, ולכן מדובר בארבעה עשרה בניסן בבוקרו של בוקר; ואילו "רב יהודה אמר: לילי", כלומר, ערב, בערב ארבעה עשר בודקים את החמץ.

נראה לי שיש כאן קצה חוט. האם כשנאמר "אור לגויים" מתכוונים ליצירת בוקר חדש, תקווה חדשה, שמש שעולה על פני כל הלאומים ומבשרת להם סדר יום עולמי מתוקן יותר, מכוון יותר, שפוי ונקי יותר? או שמא מתכוונים לקושי? נראה שאור לגויים אינו רק בשורה על בוקר חדש, מלא בצפצופי ציפורים ובקול ילדים עליז ההולכים לגן, אלא מלא בערב, בחושך, בנוֹגה. האור נוּגה, בקושי רב מגיע, עננים מסתירים את הירח ואנחנו אור לגויים. אנחנו יודעים שכדי להיות אור לגויים אנחנו קודם כל נוגעים בחושך, במורכב, בלא רומנטי. זאת התכלית היהודית: להסכים להיות אור גם במובן של עיסוק בקשה, בלא פשוט.

הגלות היתה היציאה שלנו לערב. לפני כן היינו באור במובן של בוקר - וכשלנו. היה לנו בית מקדש והיתה נבואה וחזון נפרץ, אך המקדש חרב והנבואה בטלה. נחרב המוסר ופסק הקשר הטוב והישיר בינינו לאלוהים. עם היציאה לגלות עברנו לאור במובן של לילה ושל חושך. נדדנו וגילינו איך אפשר לחיות בהתאמה מוסרית גם במצבים בלתי אפשריים. זו היצירה היהודית של הגלות: עיסוק מפורט ומלא חכמה, המופיע במלוא אורכו בספרות התלמודית והפסיקתות הנוגעת בלילה, במצבים של מריבה וספק, של דין ודברים וטענות.

ואנו מבקשים להיות אור לגויים. לא "קודם נהיה אור לעצמנו ואז רק לאחרים". זו הרי אמירה שכבר נשחקה עד דק. אלא אין עצמנו ללא אחרים, ואין בדידות ללא זולת, ולכן אור לגויים - כי זה בהכרח מה שמאפשר גם שנהיה אור לעצמנו. ובמאה האחרונה, עם השיבה לארץ מהגלות, האור והלילה מעורבבים ואת שניהם ומתוך שניהם יש להאיר.     

הכותב הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק, מלמד במרכז שטינזלץ ומשורר. ספר שיריו "תחינה על האינטימיות" (הקיבוץ המאוחד, 2008) זכה בפרס ורטהיים לשירה ובפרס רמת גן לספרות