האור לא אותו אור והגויים לא אותם גויים

הביטוי "אור לגויים" עבר מטמורפוזה מדהימה מהמקור הנבואי ועד לשימוש העכשווי שלו. במקור ביקש הנביא ישעיהו, גדול נביאי הנחמה שלנו, ללטף את ראשה של ישראל הדוויה והמוכה. נוכח עוצמת מנצחיה וכובשיה בהווה הרע והעצוב דאז, הוא מתנבא ומתפייט על העתיד שכולו יהיה שלהם: "לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב. וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (ישעיהו מ"ט ו'). זאת נבואת אוטופיה הנובעת מאותו מבוע של ישעיהו בפרק ב', הצופה כי "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם..”. אל תיפול רוחכם, כי העתיד יהיה טוב. הרבה יותר טוב. 

בעת החדשה הפך הביטוי הטהור את עורו והיה ליוהרה לאומית שמשמעותה: אנחנו הטובים מכולם! השילוב של תפישת "עם בחירה", כוח פוליטי שלא היה לנו מעולם ותחושת ההתנשאות המובנית שלנו הפך את הביטוי החיובי, הצנוע והאופטימי ליהירות פטרנליסטית. כך נולדו כמה מהעיוותים המרים ביותר בנפש היהודית המודרנית, זו שנהפכה בחלקה ללאומנית, לבדלנית וליהירה מאד. הנחמה נהפכה לקללה, האור לחושך וחלק מהיהודים של היום לגסים כערלים הסטריאוטיפים של פעם.

לכן אנחנו נדרשים בימים אלה לטעון את הרעיון הישן בעולמות תוכן חדשים לחלוטין. ראשית, אני מבקש להרהר ולערער אחר שני הרכיבים, "אור" ו"גויים", ולטעון שהאור אינו אותו אור ושהגויים אינם אותם גויים. בהבדלה של מוצאי שבת אנחנו מסדרים לעצמנו את המטריצה של החיים: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". הקודש, האור ואנחנו בצד אחד, והחול, החושך ושאר העמים בצד השני. האמנם?

הקודש, האור ואנחנו בצד אחד, והחול, החושך ושאר העמים בצד השני. האמנם? (פלאש 90)

פרופ' יורי סלזקין כתב ספר נפלא בשם "המאה היהודית" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2009) הטוען כי "העידן המודרני הוא העידן היהודי, והמאה ה-20 היא המאה היהודית". המודרניות, על פי סלזקין, פירושה הפניית העורף לאדמה ומעבר לעיר. פירושה מוביליות חברתית באמצעות השכלה ובאמצעות יזמות כלכלית, פירושה פרגמטיזם ונכונות לנפץ דפוסי חשיבה מסורתיים. כל אלה היו תמיד חלק מתפישת עולמה של הקהילה היהודית המערבית. המודרניזם הפך את כולם ל"יהודים": הנוטשים את הכפר והנוהרים אל המטרופולין, שוחרי השכלה ודעת והנחושים לנוע במעלה הסולם החברתי. אם הדברים נכונים, אזי השתנה לחלוטין העיקרון המכונן של חיינו. בעידן שבו כולם יהודים יש מקום לשאלה - מהו היהודי בעולם הזה?

קווי ההפרדה בין יהודי לגוי השתנו

התרחבותה של הציביליזציה היהודית, ה"אור", לא הוגבלה רק לתחומי ההכשרה והניעות החברתית. גם העולמות הערכיים של היהודי התפשטו לנחלת עולם ומלואו. תמציות היהדות של "ואהבת לרעך כמוך", “חביב אדם שנברא בצלם" ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לו לחברך" נהפכו לתשתיות של החברה המערבית המודרנית. מהם נובעים זכויות האדם והאזרח, החוקה והחוק שבפניהם שווים כולם - ותהא אמונתם אשר תהיה. איסור הרצח והרדיפה נהפכו לתווי ההיכר המאפיינים ביותר את המערב. מותנו שלנו בשואת אירופה הפך את הגזענות למוקצה מחמת מיאוס. המרכיבים האלה מאפיינים בימים אלה "אותם", את הגויים, עוד יותר מאשר אותנו. העולם נמצא כיום בדיוק במקום שבו שיווענו שיהיה כשהיינו צריכים אותו.

בה בעת נמצאים רבים מאתנו במקומות שבמשך אלפי שנים נשבענו שלא נהיה בהם לעולם. רבים מדי מאתנו הפכו את החושך שבו הוחשך עולמנו בימי האימה לאור החדש של חייהם, כמו אנרגיה עצומה של כוכב שחור הקורס לתוך עצמו ולא מקרין שביב אור חוצה. אם כך עולה השאלה: האם ההבדלה המסורתית עדיין תקפה?

מתברר שקווי ההפרדה בין יהודי לגוי השתנו לחלוטין. יכולים להיות גויים רבים הנוהגים במנהגי היהודים והם אור לאנושיות כולה, ויכולים להיות יהודים לא מעטים שמעשיהם חול וחושך לעולם ולמלואו. מעתה, לא עוד אור יהודי מתנשא וגורף, אלא אור הומני הנובע בין השאר ממקורות היהדות ומבקש לגרש חושך גדול ומעובה שבתוכו מסתתרים יחדיו לא מעט יהודים וגויים מרושעים.

האור הוא אור הערכיות, והחלוקה אינה ליהודים ולמי שאינם יהודים, אלא לטובים ולרעים. וכאלה יש בכל המחנות, העדות והאמונות. זה כבר לא כולנו נגד שאר העולם, אלא חלק מאתנו יחד עם חלק מהם, נגד חשוכי כל העולם - ואחינו הנימולים בינותם.