אורות וצללים
אור לגויים
social
facebook whatsup email tweeter
מאיר חרמון //
30.11.15
אור לגויים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אורות וצללים

האור שהופץ במרד המכבים החל להתעמעם בשל פירוד ומחלוקות עד שכבה בחורבן. כך בימים ההם - ומה בזמן הזה?

בחנוכה כולנו חוגגים את ניצחון האור על החושך, ואפילו הפעוטות שבגן יודעים לספר על המאבק הרוחני בין יהודה ויוון. יש מי שקושרים את החג לטבע ורואים בהדלקת הנרות בשיא החורף אות לתקווה ולהתגברות האור מכאן ואילך. אך האם סיפור חנוכה אכן מסמל את ניצחון האור? ואולי, במבט לאחור, צרותינו היום החלו בדיוק שם, בתוצאות אירועי חנוכה? ודאי שאין להמעיט בעוצמתו של המרד ובגבורתם של המורדים מבחינה רוחנית וצבאית גם יחד, אך שרשרת התפניות שלאחר מכן עשויה לצייר מפה שונה, לא חיובית במיוחד. האם ניתן ללמוד כיום מכשלי העבר? 

אמנם מלכות החשמונאים היתה עצמאית לאחר הסתלקות היוונים, אך היא בהחלט לא משמשת מודל לחיקוי - היו בה מאבקי כוח, אינטריגות ורציחות, אפילו בתוך המשפחה. גם ההנהגה הרוחנית והעבודה בבית המקדש לא עמדו בסטנדרטים של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובוודאי לא היו אור לגויים. 

מי שהרימו על כך קול צעקה - צעקה שמהדהדת גם כיום, אחרי שהיתה גנוזה מאות שנים, היו אנשי כת מדבר יהודה. הצעקה שבמגילותיהם היא מִחזור זעקתם של הנביאים, של התוכחה המופנית אל המנהיגים, אל הכהונה ואל רוב העם. כלומר, לא כלפי קבוצה שולית, האוחזת בדעות ובמעשים שיש לתקנם, אלא הסבת תשומת הלב אל הדרך המוטעית של העם. "ובשילום הקץ למספר השנים האלה - אין עוד להשתפח לבית יהודה, כי אם לעמוד איש על מצודו", נכתב במגילת ברית דמשק (ו', 10). הבחנה זו בין בית יהודה ובין בית ישראל לקוחה כמובן מימי הבית הראשון. בזמן כתיבת המגילה כבר אין שתי ממלכות, ומשמעות ההבחנה היא ערכית, של כיוון ודרך: בית ישראל הם הטועים, ובית יהודה הם השומרים על מהות עם ישראל. לדעתם, כמובן.

 אורי
האור יגרש את החושך? (cc-by-Matt Sepping)

 

המונח "ברית חדשה" מופיע פעמים רבות במגילת ברית דמשק. אנשי המגילות ראו את עצמם כמחדשי הברית, כמי שמתקנים את העיוותים שנוצרו ברוח הנביא יחזקאל, "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה" (ל"ו, 26). הדגש היה על תיקון הקיים. לבסוף, נקטו אנשי המגילות פעולה מעשית: משלא הצליחו להשפיע על סביבתם, הם פרשו ממנה ויצאו לדרך חדשה, למדבר, כדי להינתק מטומאת אפרים, להכין את עצמם כיהודה ולחזור כשיינתן האות. הם ראו את עצמם כממשיכי רוח המכבים - הם בני האור, המובדלים במהותם מבני החושך, שהם כל השאר. הם מתארים את חזרתם להנהגה בירושלים באמצעות מלחמה במגילת מלחמת בני אור בבני חושך. כידוע, מלחמה זו לא התרחשה מעולם.
 

אור לשעתו

 

לפי התפיסה הרווחת, הבית השני נחרב בשל שנאת חינם; לא בשל שנאה לזרים מחוץ, אלא בינינו ובין עצמנו ובשרנו. באותה תקופה התקיימה מלחמת כול בכול - בין שבדעות ובהלכות (פרושים וצדוקים), בין שבהכוונה אמונית (שומרונים, בייתוסים), בין שבתפיסה פוליטית (קנאים) ובין שברציחות ממש (סיקריקים). התסיסה הביאה להתערבות השלטון הרומאי ולחורבן הבית. יצוין כי הרומאים נהגו להתערב בעניינים הפנימיים בפרובינציות רק במקרים של ערעור על היציבות והסדר. 

דמותה של היהדות כיום נגזרה באופן ברור מתוך מאורעות התקופה ההיא. המאבק על הדרך בין הפרושים לצדוקים, ובין הנהגת הכהונה למעמד החז"לי הוכרע באופן מציאותי לגמרי: כשאבד הבסיס ההנהגתי הממסדי של בית המקדש ושל השלטון, עברה ההגמוניה לידי מי שביססו את מעמד "עם הספר" - הפרושים.

אך דומה שעדיין לא עמדנו על השבר המהותי יותר, שאירע גם הוא מתוך המצב הכאוטי הזה: ביסוס הנצרות. באופן פשטני, ניתן לומר כי בעולם אז היתה דת אחת בלבד (במובן של תורה אוניברסלית), ושאר ה"דתות" היו מקומיות, אזוריות. המאבק מול היוונות לא היה עם דת, אלא עם שיטה רעיונית-פילוסופית.
 
אם כך, המלחמה הרעיונית של הכול בכול, שאפיינה את שלהי תקופת הבית השני, היתה בבחינת חממה להיווצרות דת חדשה בעולם. הצלחת התפשטותה נבעה ישירות מהעובדה ההיסטורית, על משמעויותיה הרוחניות, של חורבן הבית של היהודים. הדבר השפיע לא רק על מערך הכוחות במזרח התיכון ובכלל, אלא גם על ההתפתחות הפנימית של היהדות: מעתה, היצירה היהודית גם מגיבה ומגדירה את עצמה מול הרעיונות שמחוץ לגדר.

 

האור שהופץ במרד המכבים היה אפוא אור לשעתו. ההתייוונות כבר חלחלה, השלטון העצמאי לא זהר והכוחות הרוחניים הפנימיים כמהו לתיקון. השיא (השלילי) הגיע בחורבן הבית ובשגשוג הנצרות לאחר מכן. במילים אחרות: את האור החשיך מצב של פירוד, חלוקה ומחלוקת, מאבק על הגמוניה מתוך רצון להשליט דעה על אחרים.

 

ניצחון האור

 

חלון ההזדמנויות של הציונות מקביל לזה שניתן על ידי כורש - זו טענתו של הרב יהודא אשכנזי, המוכר יותר כ"מניטו". אם בוחנים את הדברים מתוך נקודת מבט זאת, עולה השאלה מה ניתן ללמוד מתוך התהליך שהתרחש בימי בית שני.

 

תהליך התקומה הציונית מוסבר בידי הרב קוק כשילוב בין תפקידיהם של שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כלומר, כתהליך חיבור בין בית ישראל ובין בית יהודה. התלמוד (סנהדרין ק') מצביע על שורש הבעייתיות: לירבעם, המלך שהפריד את ישראל מיהודה, הוצע לחבור לבן ישי ולטייל בגן עדן יחד עם בורא עולם. ירבעם סירב משום שלא הובטח לו כי יהיה הראש. כלומר, שאלת ההגמוניה שוב גורמת להרס.

מעניין כי הרב קוק עושה שימוש בפסוקים מספר הושע: "וישראל ואפרים ייכשלו בעוונם כשל גם יהודה עמם" (ה', 5) ו"אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה" (ז', 8). טענתו היא כי החלוקה המקורית בין "אפרים" ל"יהודה" משתקפת בתקופת התקומה הציונית בהפרדה בין דתיים לחילונים. אחד המאבקים המרכזיים על דמותה של מדינת ישראל כיום מעוגן, ככל הנראה, בפער שבין צדדיה של חלוקה זו.

 Francesco_Hayez_017
הנצרות התבססה מתוך השבר הזה. חורבן בית שני (ציור של פרנצ'סקו הייז)

אחרי ההתנתקות התייחס לדברים גם הרב אלי סדן, ראש מכינה קדם-צבאית. ייתכן כי התנאי לשיתוף פעולה, להערכה הדדית בין צדדי המחלוקת, מותנה ביכולת להרים את המבט מתוך הסד ששני הצדדים נמצאים בו. אם אכן תקופתנו היא "עקבתא דמשיחא" (עקבות המשיח), אומר הרב סדן, אז יש לתת על כך את הדעת, כי מה שנהפך למסד הקיום הדתי, "ד' אמות של הלכה", הוא תיאור מהותה של התקופה מאז החורבן. אם כך, ייתכן שיש בידינו את המפתח לשער המפריד בין השכנים בית אפרים ובית יהודה. כיוון שהמצב אינו נוגע רק להתנהגות ולמעשים, אלא אף לאופן החשיבה, שינויה עשוי להביא לפתיחת השער.

ברוח דברי מניטו, בהסבירו את הרב קוק: לכל צד יש תפקיד בתהליך. בית יוסף הוא הקמת הגוף, שיקום הבית - שם אין דרישה לכיפה על הראש. יש צורך בעשייה ובאיחוד הכוחות. בית יהודה הוא המוביל הרעיוני. אך בלי "אפרים", הציונות החילונית, "גם יהודה כשל עמם". ההפסד הוא לשני הצדדים.
 

כלומר, המפתח הוא בהכרה מעמיקה בהרסנות של ההפרדה והמחלוקת. רק שילוב של "גם וגם" והערכה הדדית בין הצדדים על תרומתם, ייפתח שער לדרך של בניין. האור, העשוי לגרש את החושך, נמצא ביכולת ליצור ולבנות עם כל חלקי העם יחד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus