אל תסתירו את אורנו

לעם היהודי יש תודעה היסטורית עתיקה, שכמעט אין לה אח ורע במשפחת האומות. כעם שהנחיל לעולם את התנ"ך וסדרה של ערכים שהקדימו את זמנם, אנו בעלי תודעה עצמית של מיוחדות, של עם נבחר, של אור לגויים, תפקיד שהועידו לנו נביאי ישראל. אלא שכיום שוררת הסתייגות חריפה, אולי במיוחד בתוך תוכנו, מדימוי עצמי זה, בין השאר בגלל מה שעבר עלינו בשנות האימה של מלחמת העולם השנייה, וכתגובה ריאקציונרית לדימוי לאומי שהביא על העולם ועל עמנו את אחד האסונות הקשים.

ומה האמת? האם אנו ראויים לתואר "אור לגויים"? האם יש לנו הצדקה לראות בעצמנו מורי דרך לעולם? בראייה פשוטה נראה שמצבנו הלאומי לועג לדימוי זה. כל שאנו מבקשים הוא להידמות למדינה מתוקנת, ואנחנו נוהגים להעיד על עצמנו שאנו עושים זאת בהצלחה מעטה בלבד. האם זאת אכן אשליה ללא בסיס, או שדבר מה שאירע לעמנו הסיר מעליו את התואר הנכבד הזה?

באחרונה מתחדדת בי התחושה שהשאלה הנכונה אינה האם אנו אור לגויים, אלא האם אנו אור ליהודים. כשאנו בוחנים כמה תופעות, נראה שהדבר שעוצר את העם היהודי מלהיות אור לגויים הוא שמנהיגי העם הזה אינם אור ליהודים. האור היהודי שיכול להאיר לגויים כמה פינות אפלות, אם רק ירצו בכך שני הצדדים, מעומעם ומכוסה בידי מסך ההנהגה הישראלית. הנה כמה דוגמאות:

העולם מלקה את ישראל על התנהגות לוחמנית בלתי מוסרית, כשברור לעין אובייקטיבית, לא זו שלי, שזהו הנמשל של השה האובדת שנתנה את הדין על אכילת קש, בעוד חיות הטרף טרפו חיים שלמים.

אמות המידה שלפיהן צה"ל נידון ברותחין אינן מתקיימות כלפי שום צבא אחר, והם אינם צריכים להתמודד עם דרישות דומות. במקום ללמוד מוסר לחימה מחיילי ישראל, מעדיף העולם לשוב ולהלקות את ישראל על כל חריגה קלה.

העולם מלקה את ישראל על התנהגות לוחמנית בלתי מוסרית

האפלה זו של אורם של חיילי ישראל, שמקורה באליטות צרות במספר אך רחבות השפעה, מתרחשת כאן בבית פנימה. יש נתק בין התחושה בציבור של סולידריות עם צה"ל והבנה נכונה של מעשי בנינו, לבין השיח של אנשי רוח ישראלים הכופים את תפישת עולמם על מקבלי ההחלטות, אם באופן ישיר ואם דרך מדינות זרות.

ההנהגה נרתעת משפה יהודית

הסולידריות החברתית בעם אף היא אינה מצויה בין אומות העולם. האווירה הציבורית בסוגיית חייל שבוי, כמות ארגוני החסד והמגזר השלישי, האכפתיות העולה מעת לעת על פני השטח, ורוב הזמן חבויה תחתיו, אינן עומדות ביחס ישר למדיניות הכלכלית הלאומית, הנוטה למעט בעיסוק ברווחת הפרט.

הזהות היהודית זוכה להתעניינות רבות בעם, בניגוד לחוסר העניין שמפגינות ההנהגה והתקשורת. בשירות המילואים שלי הופתעתי מהעניין הרב ששורר בקרב הצעירים בסוגיות של זהות יהודית וארון הספרים היהודי ועד כמה הם עוסקים בהן. הכבוד כלפי פרקי תנ"ך ולקריאה תלמודית גדול במידה משמעותית מהרושם העולה מהשיח הפורמלי, שבו נתפשים טקסטים אלה כרבניים וכדתיים. הרתיעה של ההנהגה משפה יהודית גאה אינה נחלת הציבור הרחב.

איני מבקש כעת להצביע על הגורמים לתופעה זו, אלא להציב אותה כעובדה. חוסר הנחת של העם כלפי המוסדות הציבוריים, מה שנראה כעובדה ברורה, אינו אוסף של טרוניות נפרדות, אלא קריאה להנהגה יהודית יותר, גאה יותר, שורשית יותר, שלא תמנע מהעם מללכת בדרך אמיתית יותר, דרך שכבר הלך בה בעבר, וגם כשל בה פעמים רבות.

התשתית הלאומית מסוגלת כעת לאפשר את פריחת התרבות היהודית העצמאית, שאינה מבקשת לחקות מישהו טוב יותר, אלא להחכים מכל מלמדיה. זה מה שמגיע לעם הזה, לזה התנבאו נביאי ישראל, וזה מה שמגיע לעולם שסביבנו, אם אך נשכיל ללכת בדרך אמת.