אסף וול מבקש חתימה טובה

השלטון הרומי דגל בשיטת ה'לחם ושעשועים'. הרעיון פשוט: כל עוד יסופקו להמונים קרבות גלדיאטורים ומירוצי מרכבות - תפחת הביקורת שלהם כלפי השלטון. לכן קיסרי רומא בנו איצטדיונים, היפודרומים ותיאטראות אליהם נותב המרץ העממי. גם ה"לחם" עמד בראש מעייניהם - מהומות ומרידות של רעבים גרמו כאב ראש לא קטן לקיסרים, והם עשו כל שביכולתם כדי שבטן האזרחים תישאר מלאה.

אני נזכר בעניינים אלה כל אימת שתוכנית "ריאליטי" חדשה יוצאת לאוויר העולם במזל טוב. בעבר, מגרשי הכדורגל ותוכניות דוגמת "פופוליטיקה" החליפו ביעילות את מירוצי המרכבות וקרבות הדם של הגלדיאטורים, אך הקהל של השנים האחרונות, זה המכונה בתקשורת בפטרונות "מסעודה משדרות", רוצה יותר.

מישהו חייב לעוף

על איזה צרכים עונה ז'אנר הריאליטי בהצלחה רבה כל כך? נכון להיום מסעודה משדרות רוצה בידור, אבל היא גם רוצה להיות מעורבת בנעשה סביבה. היא רוצה להרגיש שגם היא קובעת משהו ושלא הכל נחתך רק ברפובליקת תל אביב. היא רוצה להשפיע, אבל לקום מהכורסה היא לא כל כך רוצה. כאן נכנס פורמט הריאליטי ומעניק לה אפשרות להרים מאשפות את נינט או להעיף לכל הרוחות את ההוא, מה שמו, נו, זה שהגיע למקום השני בעונה השלישית של "כוכב נולד".
 

טבילה לקראת הימים הנוראים. משתתפי האח הגדול. צילום: פלאש 90

האתוס הציוני מלא ב"תוכניות ריאליטי", הן רק לא שודרו בפריים טיים. לאורך כל ההיסטוריה הישראלית התחוללו דרמות קורעות לב על הרי טרשים ובשדות חרולים, חברויות נקשרו והתנפצו וזיעה נשפכה כמים במשימות שונות ומשונות. אלא שבימים הרחוקים ההם לא נקראו אירועים אלה בשם "הישרדות", "האח הגדול" ו"מפרץ האהבה", אלא בשמות מסחריים הרבה פחות: "גיבוש סיירות" "מבדקי טייס" ו"גדנ"ע צלילה". למעשה, תוכניות הריאליטי מאזנות ומעדנות את החברה הישראלית מן המיליטנטיות שבה. מדובר בדרך מתוחכמת לניתוב האגרסיות הלוחמניות של התושבים אל תוך מסגרת אזרחית לגיטימית.

אז נרים כוס יין  לחיי ישראל. מתוך האודישנים לתוכנית כוכב נולד 6

אחד המאפיינים החזקים בפורמט המדובר משקף חוק אבולוציוני עתיק. לא משנה מה שם התוכנית או היכן היא מצולמת - העיקרון המוביל את כלל התוכניות הוא שמישהו תמיד חייב לעוף. נראה כי אידיאל זה הושאל ממלכת הלבבות האדומים המככבת בספר "עליסה בארץ המראה", שטבעה את האמרה הלוגית המפורסמת: "אתְ או ראשך - אחד מהם חייב לעוף!". בכך מיישמת שיטת הריאליטי את מסננת הברירה הטבעית של דארווין, שטען בספרו "מוצא המינים" כי "המתאים שורד" (ולא "החזק שורד", כפי שסילף יוזף גבלס בהתאם לצורכי המפלגה הנאצית). אם כך, נמצאנו עדים לאמצעי עכשווי בשירות החברה הישראלית המודרנית, המממש את תהליך הניפוי האבולוציוני הטבעי.

מבחינה היסטורית מתברר כי הישראלים שיכללו את עיקרון הלחם והשעשועים לדרגת אמנות, אך קשה להימנע מההבחנה כי בניגוד למודל הרומאי הצליחו שליטינו להוריד מהמשוואה את ה"לחם". עם ישראל, כנראה בהשפעת הזרם המינימליסטי, מצליח להתקיים על שעשועים בלבד. הדבר אולי נשמע בלתי אפשרי, אך עם המציאות קשה להתווכח.

בזכותן, בזכותן, בזכותן

לסיכום נמנה את סגולותיהן הנהדרות של הפקות הריאליטי: בזכותן עברה עלינו שנה מופלאה כל כך, ובזכותן שוכן עמנו מרוצה ושבע תחת גפנו ותחת תאנתו, ממש כפי שנצפה בחזון אחרית הימים; בזכותן שורר שקט באזורנו ואיש אינו עולה על בריקדות בשל חיכוכים עם השלטונות; בזכותן מבוזרים מוקדי הכוח וההשפעה בארצנו, ומגיעים אף לפתחה של מסעודה משדרות; בזכותן מתבצע "עידון" של תאוות ברוטליות עתיקות כקרבות גלדיאטורים וגיבושים צבאיים שהונהגו בארצנו בעבר; ובזכותן ממשיכה האבולוציה לנפות את אלה שאינם מתאימים לסביבה הישראלית ושולחת אותם לתהומות השכחה הציבורית.

לאור הרשימה הארוכה של היתרונות הצומחים לנו מתוכניות הריאליטי עלינו רק לקוות כי הן ימשיכו לפרוץ ולשגשג גם בשנה הבאה עלינו לטובה. מי יודע - אם נמשיך כך, ייתכן שנחזה בהתהוותה של אימפריה ישראלית בעלת עוצמה והשפעה. תוך כמה זמן יתרחש הדבר? קשה לנחש. הרי אפילו רומא לא נבנתה בפרק אחד.