נתלה באילנות

עולם בית המדרש ועולם הטבע והחומר נראו בעבר כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם, וה"יהודי הישן", המסורתי, נתפס כמנותק מהטבע. המשורר חיים נחמן ביאליק, למשל, הנגיד בין עולם החוץ, שבו "נוצצים כוכבים... הדשאים מתלחשים ומספרות הרוחות", לבין יושב בית המדרש, "דמות אדם הדומה לצלו של מת מתנועע" ("המתמיד"). מתח זה עולה לא אחת גם ביצירה העכשווית.

הזוהר יוצא החוצה

האמנית חיה אסתר, שיוצרת שילוב לא מקובל בין עולם הטבע לעולם בית המדרש, מדגימה ביצירותיה את המתח הזה. במיצבים שלה יש כני תפילה ולימוד (סטנדרים) שנאספו מישיבות, ועליהם חריטות שלדבריה, "מאירות את צרב הרוח בחומר". הנייר המשתלשל מהרהיטים מיוצר על ידי האמנית מעץ תות יפני (קוזו). התקתם של הרהיטים מהמרחב הבית מדרשי למרחב האמנותי, ושילובם עם ספרי קבלה, אותיות, שירה (שכותבת האמנית) ומוטיבים מהטבע (פרחים וריחות), משבשים את המערכות הסמיוטיות. "כאשר אני עורכת תערוכה, התמונה או החפץ אינם מוצגים כנפרדים מן ההוויה ואין להם תוקף משל עצמם", סיפרה האמנית. "זו ההוויה עצמה - הווייתי שורה כאן. מעשה האמנות שלי פורץ ממני תוך כדי חוויות עמוקות, והמיצבים שלי עובדים על כל החושים".

אחד המיצבים של חיה אסתר הוצג בחוץ, וכלל כני לימוד ותפילה שעליהם ספרי זוהר פתוחים בדף המתייחס לריח. על הסטנדרים הונחו גם יריעות פשתן, שעליהן רקומים עלים של צמח הציפורן, המשמש בושם להבדלה. הריח העז שהפיצו היריעות הִטְרִים את החוויה ורמז עליה עוד לפני ראיית המייצב עצמו. על העצים שמסביב פיזרה האמנית ניירות ועליהם צירופי אותיות מספר יצירה. ספרי זוהר ישנים, שהונחו בצורות שונות בין רגלי כני התפילה, יצרו מעין מבנה פיסולי טעון סוד.

"כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה", חיה אסתר, 1999. מיצב

למות מרוב יופי

עבודתה של רות קסטנבאום בן-דב מציגה באורח ויזואלי את המתח במשנה: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר 'מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, מַה נָּאֶה נִיר זֶה', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו (אבות ג', ט'). העלה הכמוש בעבודה מייצג את שלילתה הקיצונית של ההנאה ממראה הטבע, ואף רומז לגזר דין המוות שמייעדת המשנה למי שמפסיק מלימודו כדי להביט באילנות וליהנות מיופיים. עם זאת, הדפסת דברי המשנה באותיות של זהב והעיצוב המוקפד שלהן משווים ליצירה ממד אסתטי שובה לב.

רות קסטנבאום בן-דב, ללא כותרת (משנה אבות ג', ט'), 1998. שמן על בד וטקסט על עץ

ביצירות אחרות ממחישה האמנית את המתח בין העיסוק באסתטיקה ובין התפיסה הדתית המקובלת, המבכרת את העיסוק ב"מושכלות" ורואה בכל עיסוק אחר בזבוז זמן פסול. כך, למשל, בציור "לקרוא פנים" מעמתת האמנית את ציור פניה עם טקסטים תלמודיים הדנים באיסור ההלכתי של ציור דמות ומסייגים אותו.

מי נמצא במרכז?

אלא שלמעשה - כפי שמציין פרופ' אביגדור שנאן בפירוש חדש למסכת אבות, שעתיד לצאת לאור בחסות בית אבי חי - המונח "צאו וראו" מופיע פעמים רבות במשנה כהוראה לצאת בפועל מבית המדרש הסגור אל העולם הפתוח וללמוד ממנו. חז"ל השתמשו בעולם - בבעלי חיים, בצמחים ובתופעות טבע אחרות - כדי לפרש, להסביר ולהחכים (ראו, למשל, בבלי, תענית כ', ע"א; ירושלמי, ברכות א', א'). הם קבעו, לדוגמה, שאפשר ללמוד "צניעות מחתול, גזל (היינו: הימנעות מגזל) מנמלה" וכו' (בבלי, עירובין ק', ע"ב).

עם זאת, יש לזכור כי הפתיחות של חז"ל ל"חוץ" ולטבע שונה מהרוח העכשווית השלטת - בעוד שחלק מן הפילוסופיות המודרניות מבטאות תפיסה ביוצנטרית, הרואה את הטבע במרכז ואת האדם רק כחלק ממנו או אפילו כמצוי בשוליו, הזרמים המרכזיים ביהדות ראו את האדם כנזר הבריאה, כמרכזהּ וכשליטהּ.

בספרו "מעולם לא היינו מודרניים" כתב הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור שההבחנה המקובלת בין טבע לתרבות היא הבחנה מודרניסטית מובהקת. בפועל, לטענתו, המציאות נחווית על ידי בני האדם כהיברידית יותר, והם נעים על סקאלה תרבותית המערבת בין טבע לתרבות. תפיסתם של חז"ל ושל חכמי העולם היהודי המסורתי לאורך הדורות היתה דומה.

אקט של הנאה

תובנות מעין אלה מהדהדות בעבודה של הצלם ברי פרידלנדר, שהציג בשנה האחרונה תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. פרידלנדר מעלה לדיון את המתח שקיים כביכול בין הווי בית המדרש המסורתי לעולם הטבע. רוב עבודותיו של פרידלנדר עשויות מכמה צילומים מחוברים, המתוקנים ונצבעים במחשב. החיתוך וההדבקה יוצרים פנורמה רחבה, המציעה למתבונן מבט מזוויות שונות - מבט שאינו אפשרי בעין רגילה.

ברי פרידלנדר, "ברכת הנהנין" (פרטים), 2005. תצלום מעובד

"ברכת הנהנין" הוא צילום מבוים של קבוצת חסידים, שעצרו לפיקניק בחורשה בדרכם להשתטחות על קברי צדיקים. מחד, הלבוש והמחוות של הדמויות מייצרים אצל הצופה תחושה של זרות בינן לבין חיק הטבע, אך מאידך, היצירה מטשטשת את הגבולות המקובלים בין "חברת הלומדים" לבין "תרבות הפנאי" וההוויה של חיק הטבע. הבאנר שעליו מודפסת ברכת המזון, שכאילו נתלה במקום על ידי החסידים, מעלה על הדעת תפיסה שבה הוויה מטריאליסטית מתקדשת, והברכה  נוסכת בה רובדי משמעות נוספים. כבר בימי הביניים הציע יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" להתייחס לברכות הנהנין כאקט המדגיש את ההנאה, וזאת בניגוד לשיכור, שאינו נהנה: "ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה על העדרה לפני בואה - כל אלה כופלות את ההנאה. וזוהי אחת מתועלות הברכות לכל מי שקיבל עליו לקיימן בכוונה ובשלמות, כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה, ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה לאחר שהיה האדם חושש להעדרה, ואז תגדל השמחה על הנאה זו". (יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תל אביב תשל"ג. מאמר ג', י"ז).

פרידלנדר, למעשה, מחזק סטריאוטיפ מקובל (הנתק בין העולם החרדי לטבע), ובו בעת חותר תחתיו (בעצם החיבור ביניהם). הוא מנכס מחדש תרבות מסורתית – תרבות שהודחקה על ידי יהודים-משכילים ואנטישמים גם יחד, ונתפסה בעבר רק כמרושלת וחסרת חיים - ומגלה בה פנים חדשות-ישנות.