הזורעים בדמעה

מה בין ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, וט"ו באב, שבו היו בנות ישראל יוצאות ורוקדות בכרמים באירוע השידוכים השנתי הענק? שניהם נחגגים באמצע החודש, כשהלבנה במילואה, ואם נשרטט ביניהם קו ישר נראה שהם מחלקים את השנה לשני חלקים שווים ומעלים על הדעת עולמות משמעות משלימים: ט"ו בשבט מסמל את התחדשות הטבע ופירותיו, וט"ו באב מסמל את התחדשות התרבות האנושית, את יצירתן של משפחות חדשות ואת הפירות שיעמידו.

הקישור בין פוריות האדמה ופוריות האדם נעשה כבר בפי קדמונינו: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכ"ו, ג'). מחבר תהלים בחר לתאר ברכה במשפחה באמצעות דימויים של שפע חקלאי, ואילו המשורר הישראלי פנחס לנדר שורר בנשימה אחת את השפע החקלאי ואת השפע המשפחתי: "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה".

ואכן, הרבה פעמים אנשים משתמשים בתיאורים הלקוחים מעולם החקלאות כדי לדבר על ההורוּת - אנחנו משקים את ילדינו, זורעים (ולא אחת בדמעה) ומסקלים אבנים, אנחנו מטפחים אותם ומקווים לראות את פירות עמלנו... גידול ילדים דורש השקעה, סבלנות ומשאבי אהבה אינסופיים כשם שעבודת האדמה דורשת מן החקלאים תשומות לב, יד ונפש עצומות. אנו מדברים על תכנון המשפחה כשם שחקלאים מתכננים את גידוליהם, שוקלים מה לזרוע, מתי וכמה... ההורים והחקלאים, אלה ואלה ניגשים ליצירתם בחרדת קודש ובאהבה, אלה ואלה יודעים שהרבה תלוי בהם ובמעשיהם אבל לא מעט אינו בשליטתם, הם וגם הם אינם יודעים מה יוליד יום ואיזה פרי יישאו החלטותיהם.

ההורים והחקלאים ניגשים ליצירתם בחרדת קודש ובאהבה (צילום: פלאש 90)

כמו הגשמים שלהם זקוק החקלאי לפרנסתו, כך גם רזי הפריון אינם מסורים בידינו. אלה ואלה סמויים מעינינו ונעולים בפנינו. הזימון של חסד הגשמים וחסד הפריון יחד מצוי במדרש של רבי יוחנן, התולה את שניהם על אותו מחזיק מפתחות: "ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה [=יולדת] ומפתח של תחיית המתים" (בבלי תענית ב', ע"א).

מפתח הגשמים כמפתח היולדת צרור בצרור המפתחות האלוהי, ויד אדם לא תשיגם. אבל כאן פוסק הדמיון: מפתח הגשמים ומפתח הלידה אינם פותחים את אותן דלתות - החקלאי הטוב יודע לאיזה פרי לקוות, יש לו הערכה מהי תשואה טובה לעמלו. יש לו לאיכר לא מעט שאלות, אבל הכלל הוא פשוט - להשיג רווח גדול יותר תמורת עלוּת נמוכה יותר. האיכר עשוי "להתאהב" בפרי עמלו, אבל עיקר עניינו הוא השגת כמות, איכות ומחיר טוב.

ההורים הטובים, לעומת זאת, אינם יודעים מהו הפרי הטוב שלו הם מצפים, וגם אינם מצפים להקטין את ה"עלויות" הממשיות והסמליות שלהם. אנו מחזיקים בידינו תפוח יפה ויודעים שכמותו יש בשדה רבבות, אך האם אי פעם נולד בעולם תינוק כעולל הרך שאנו מערסלים בזרועותינו בהשתאות, האם אי פעם ייוולד אחר כמותו?

השתילים הרכים

כל הורה מצפה שילדיו יהיו בריאים ומוכשרים, אהובים ושמחים, ממש כשם שכל חקלאי מצפה שפירותיו יהיו רבים, עסיסיים וטובים, אבל מהי הצלחה אמיתית בגידול ילדים? כשאנחנו מביאים ילד לעולם, אנו נותנים לו כל שביכולתנו כדי לספק את מחסורו, נותנים לה תנאים שתגדל מאושרת ובטוחה, מאפשרים לו להגשים את חלומותיו, אבל שלא כמו לחקלאים, אין לנו קריטריונים ברורים לקבוע אם היא ילדה מוצלחת, אם הוא "ילד טוב".

יתר על כן: בימינו, בעידן שבו אין קני מידה מוסכמים לקבוע מיהו גבר מוצלח ומיהי אישה מוצלחת, בעידן שבו נשים אינן רק שותפות בשוק העבודה, אלא רואות בעבודתן הגשמה ומצפות למצוא בה משמעות וייעוד, ובעת שבה גברים אינם מוכנים עוד לוותר על חלקם בליווי ילדיהם הרכים בצעדיהם הראשונים ובטיפול בהם - המערכת מבולבלת עוד יותר.

חלוקת התפקידים בין ההורים בטיפול בילדים ובניהול הבית, שבעבר היו ברורים, אינם נהירים לנו עוד - עד כמה עלינו לדחוף ילדים להישגיות ועד כמה לתת להם מרחב לחלום? עד כמה להיענות לתשוקתיהם (וגחמותיהם) ומתי להציב גבולות? מה המשמעות הממשית של הקריאה של בעל ספר משלי, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ" (כ"ב, ו')? עד כמה לתת לילדים ללכת בדרכיהם ועד כמה יש ללוות אותם בעולם מנוכר ומתנכר יותר ויותר?

פעמים רבות, מי שמשלמים את המחיר על הבלבול ההורי ועל המבוכה הם השתילים הרכים, הילדים. אבל דומה שהילדים שלנו יוצאים גם נשכרים מכך שהם רואים את הוריהם מתלבטים יחד איתם על הדרך הראויה שבה יש לבחור ומכך שהם מתוודעים למגוון של דגמי משפחה, הורות וקרבה.

בסוף חודש שבט אנו מציינים בישראל את יום המשפחה. ל' בשבט הוא יום פטירתה של הנרייטה סאלד  (1945-1860), אישה שלא היו לה ילדים משלה, אבל היתה אם לילדים רבים. בשבט, חודש התחדשות הטבע, הלבלוב והחמה שמפציעה ליום אחד, אנו מציינים לא רק את ראש השנה לאילנות ואת ראשית הולדת הטבע אחרי שנת החורף, אלא מביטים אל הצד השני של לוח השנה שלנו, אל ט"ו באב ואל התקוות הקשורות בהקמת משפחות ובקיומן.

***

במאמר על "חג הבנות", הנחוג בראש חודש טבת, דנתי בסיפורי כמה נשים מיוחדות, סיפורים שעמדו בבסיס מסורות שונות של החג. בעקבות המאמר קיבלתי כמה תגובות מעניינות מקוראים שהצרו על הגורלות המפחידים והאלימים של חלק מהנשים. היו שראו בנשים האלה דמויות שאינן מתאימות לשמש דגם לחג לנשים. להבנתי, "חג הבנות" מבקש לתקן, באמצעות זכירתן של אותן נשים, את הסבל שסבלו. אם נביע מחויבות לחברה שיוויונית וחפצת חיים, הרי שנגאל את אותן נשים קדמוניות סובלות. תודה לכותבים ולמעירים, אשמח לשמוע עוד!