מהכלל אל הפרט

במשך 36 שנה לא ישבתי עם משפחתי בסדר פסח. מגיל 20 ועד גיל 56 הנחיתי את סדר פסח בקיבוץ אשדות יעקב, וזו היתה עבודה אינטנסיבית ותובענית שלא אפשרה לי להתפנות לתא המשפחתי הפרטי שלי. ולא מדובר רק על ליל הסדר עצמו – ההכנות ללילה הגדול התחילו עוד הרבה קודם.

מאמינה שצריך לפרוש בשיא. שרון

לליל הסדר בקיבוץ שלנו היו כמה כללים קבועים, וזה בא לידי ביטוי גם בהכנות. בכל שנה, כשפסח התקרב, התחלנו בחזרות. ראשית, בתחום הזמר: חזרות עם המקהלה שישבה על הבמה לכל אורך הסדר; עם הסולנים, ששרו את "משה הכה על הצור" ואת "מעשה ברבי אליעזר"; עם הילדים של כיתה א' ל"מה נשתנה"; ועם הילדים הגדולים יותר ל"חד גדיא". גם כאן, בהכנות לסדר, היה סדר: קודם כולם למדו את המנגינה, אחר כך חילקתי תפקידים, ואחר כך לימדתי אותם את התנועות והתאמתי תלבושות. במקביל, ולא פחות חשוב, עבדנו על המחול: עם הבנות, לבושות לבן, עבדתי על ריקוד הכהנות; את ריקוד האביב הכנו למנגינת השירים "מה יפית האביב" ו"האביב הולך ובא"; ואת ריקוד הבאת העומר, שבוצע בין השולחנות בחדר האוכל, רקדנו בסדר עצמו עם שיבולים שנקצרו ערב קודם, בטקס קציר העומר שהפקתי. לצד כל אלה, היתה גם העבודה עם הקריינים על קטעי הקריאה.

כשהגיע יום הסדר מיקמנו את הפסנתר מול הבמה, חדר האוכל קושט, והתורנים עמלו על עריכת השולחנות. לסדר עצמו הגעתי "די" עייפה, אך מלאת מרץ; בבחינת השליחות האומרת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". פרק האוכל היה מהיר ופזיז – לא עבר הרבה זמן מהרגע שהתחלנו לאכול ועד ששבנו לחצי השני של הטקס. אני נשארתי במקומי, ליד הבמה, עד ששרנו "חסל סדר פסח כהלכתו". במהלך הערב היה גם טקס החבאת האפיקומן, ששמר על ערותם של הילדים. בדרך כלל, בתמורה להחזרתו קנינו גם כדורגל וגם משחק לבית הילדים. בסוף הסדר יצאנו לרחבת חדר האוכל כדי לשתות קפה ולאכול עוגת מצות. היתה מוסיקה ברקע והילדים רקדו, או שהראינו סרטים של הפסח הקודם. מעייף, לא? מוצלח? מאוד. יחיד ומיוחד? בהחלט!

בגיל 53 נעשתי סבתא (מזל טוב) – נולד לי נכדי ראשון, עדן. מיד – אולי גם בגלל העייפות –  זה משך אותי לרצות לשבת בליל הסדר רק עם משפחתי. תוך שלוש שנים נוספות נולדו עוד שתי נכדות, ועוד אחת נוספה לפני שנה וחצי - האושר שלי עצום. מאז, הפקת הפסח שלי עברה לחוג המשפחה בלבד. ילדיי, חתני וכלותי מכינים את התקרובת. אני מכינה תכנית. אני עושה חזרות רק לנכדיי, מחלקת הגדות, מביאה שיבולים מהשדה, מציידת את הילדים בכלי הקשה, כולם שרים שירים – ובמקום פסנתר יש לי אורגן חשמלי נחמד. בעיקר, אני מרגישה סוף סוף שהגעתי לנחלה הפרטית, האישית. והנחלה הזאת מסבה לי אושר ענק והמון נחת (ולא חסר כלום בצלחת).

דורות שלמים גדלו על סדר הפסח שהפקתי באשדות יעקב. אני מאמינה שצריך לפרוש בשיא, וכך עשיתי. אגב, את מועדוני הזמר בארץ ובעמק התחלתי לפני 32 שנה. עוד ארבע שנים ימלאו גם לפרויקט הזה 36, ואז אפרוש רק לפעילות משפחתית.

חג שמח לכם, רק בריאות, שמחה וששון – משרה'לה שרון.