כדי שלא נחמיץ

אחד הסימנים המעידים על התקרבותו של חג הפסח הוא ההתחדשות של המאבק סביב חוק החמץ. בכל שנה לקראת החג - בייחוד בשנים שבהן שר הפנים הוא דתי או חרדי - מתעורר מחדש הוויכוח סביב השאלה אם צריך לחייב את המסעדות ובתי העסק לא למכור חמץ בפסח גם בערים חילוניות למהדרין, שבהן הביקוש לבצקים נשאר יציב גם בימי החג.

המתנגדים טוענים כי אכיפת החוק לא מקרבת את הישראלי אל היהדות, אלא רק מרחיקה אותו. רבים מסכימים עם תפיסה זאת, בעיקר בגלל התנגדותנו האינסטינקטיבית לכל סוג של כפייה - אין ישראלי בעולם, כולל החרדים ממאה שערים, שלא חש עצבנות כלשהי ליד ניידת של משטרת התנועה או כשהוא נתקל בנציגים אחרים של המדינה, כגון פקידי מס הכנסה. אלא שללא חוקי הנהיגה והגבלת המהירות ברור לכולנו שהג'ונגל שהיה שורר בכבישי הארץ היה גובה קורבנות רבים, ולראיה מאבקי האגו שמתרחשים בכל צומת שבו הכריזו הרמזורים משום מה על שביתה זמנית. כאוס דומה ישרור גם ללא הסיוע הנרחב שמגישה המדינה לכולנו בסבסוד תרופות, בניית כבישים, תחזוק מערכת המים ועוד - סיוע שממומן על ידי מסים דוגמת מס הכנסה.

כלומר, למרות היחס השלילי של רובנו לחוקים עלינו להודות שפעמים רבות החוק מסייע לנו להתמודד עם הצדדים האפלים שלנו ומאפשר לנו ליצור יצירות חיוביות רבות. הדבר נכון גם לגבי חוק החמץ. אכיפת חוק החמץ מייצרת אווירה אחידה במדינת ישראל בחג הפסח - כולנו מקבלים על עצמנו, לשבוע אחד, פרהסיה נקייה מלחמים ופיתות. אווירה זו לא היתה מתקיימת ללא המסורת היהודית של כולנו, וכן ללא חוק מחייב. החוק, במקרה זה, מסייע לחברה לא להיגרר אחרי יצריה הרעים (ולמי לא מתחשקת לאפה מיד בסוף ליל הסדר?). למרות ההסתייגות שלנו, ללא חוק לא היתה לנו דרך אמיתית למנוע כרסום זוחל בסימפתיה שכולנו חשים לפסח: זה היה מתחיל במאפיות של ערבים ביפו, שהיו מציעות מבצעים והנחות גדולות בחג הפסח, והיה נגמר במכירת חמץ כללית בכל הרשתות הגדולות, שהרי מי שלא ימכור יפסיד לקוחות.

זיכרון לאומי
אני יודע שיש שיאמרו שדברי הם דמגוגיה, שכן סקרים מראים שהרוב המוחלט של הישראלים לא אוכלים חמץ בפסח. אלא שכך היו טוענים נגדי לפני חמישים שנה אם הייתי אומר שיום אחד מישהו יפתח חנויות ומרכזי בילוי ענקיים בשבת ושמקומות עבודה מסוימים לא יקבלו עובדים דתיים מפני שהם פועלים בשבת. המציאות היא שמרכזי בילוי רבים פתוחים בשבת על אף שיש חוק מנוחה בשבת, ולאלה היו מצטרפות כמעט כל החנויות ברחבי הערים אלמלא החוק - שהוא, אגב, לא רק חוק דתי, אלא גם סוציאלי.

המציאות אינה מתנהלת תמיד לפי הרגש שלנו, ולא ניתן להתחייב היום בשם הרצון הטוב של הדורות הבאים. זו הסיבה שבמדינת ישראל, שהיא ביתו של העם היהודי, חשובים כל כך חוקים רוחניים. הקיום הלאומי שלנו נשען על זהות וזיכרון לאומיים, שמבדילים אותנו מהאמריקאים, מהצרפתים, מהבריטים ומהאוסטרלים. אם לא נשמר את הייחוד הזה ונכבד אותו גם בצורה חוקית (הדבר נכון, אגב, גם ביחס ליום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה), נאבד את הזיכרון הלאומי שלנו ונהפוך למדינה בלי סיבת קיום אמיתית, ובעצם, ללא שום קשר אל הארץ הזו, שכל כך נלחמנו להגיע אליה.         
 

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"