שם: נדאא ניצה ח'ורי
גיל: 50
מגורים: באר שבע, במקור מפסוטה
עיסוק: משוררת ומרצה באוניברסיטת בן גוריון
בשנים האחרונות מהווה המשוררת נדאא ח'ורי את אחד הקולות הצלולים והמעניינים ביותר במבטה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל מדינת ישראל. נראה שח'ורי, שהיתה בעבר אחת מנושאות הדגל של המאבק הפלסטיני, עברה בשנים האחרונות דרך ארוכה וכיום מביטה על המציאות במבט על מרתק במורכבותו, שמבקש לבטל את גבולות המדינה והאדמה ולהתרכז באדם.
מה רגשותיך כלפי יום הזיכרון ויום העצמאות?
"אני לא מסתכלת על היהודי כאויב אלא כאחר שממנו וגם מהטעויות שלו אני אלמד דברים. אני יודעת שהדעה שלי בעייתית בזירה הפלסטינית, כי אני טוענת היום שהעם הפלסטיני הוא הכי חופשי בעולם אבל הוא לא יודע לנהל את המצב האמיתי שלו, הוא לא כבול בגבולות ואינו מחויב לשמור על גבולות אדמה שיגבילו אותו. נראה לי כל כך טיפשי לחלק את כדור הארץ כשכל אחד נקבר בחלקה שהוא מחלק לעצמו. במקום להשקיע במאבק יש להשקיע באדם, כאן במיוחד אני מפנה את הדברים לתנועות ההתנגדות, שכולם עסוקים בשאיפה לשחרר את האדמה, בעוד שהשאלה הגדולה צריכה להיות - מה עם האדם שאתם לא משחררים, אלא הופכים אותו לעבד לאדמה, למסורת ולקדושה. ובנוסף לכך גם מקריבים אותו בכוונה תחילה?
בעיני הקדוש מכל דבר אלו חיי האדם, ולא משנה מי הוא אותו אדם, איך קוראים לו ואיך הוא עובד את אלוהים. מצב כזה אינו מתקבל על דעתי ואני לא מוצאת את עצמי חוגגת חגים דתיים ואו לאומיים".
"אני רואה במאבק מזבח שמקריב את חיי האדם למען האדמה. ומעלה קול המבקש לשחרר את האדם מן המחויבות ללחם על גבולות שיגבילו את מרחב הווייתו. בזמן שהגלובליזציה פותחת גבולות והטכנולוגית מבטלת אותם, האדמה אינה עוד תנאי הכרחי לקיום עם, ואף אינה מאבטחת את חיי האדם. אין יותר חשיבות לטריטוריה למקום ולגבולות המקום. יש הרבה מן הכאב והרבה מן החמלה, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים ללחום מלחמת אדמה פרימיטיבית בעידן של מהפכה ווירטואלית. בתוך זה אני רואה שני עמים מנהלים מלחמת סרק סיזיפית על קדושת האדמה, המלחמה בעצמה טיפשית לשני הצדדים בעיניי. הסכסוך, כל עוד שהסכסוך ניזון ונסמך על שלושה הוא ימשיך להיות קיים, השלושה הם ההיסטוריה הקדימות, מי היה קודם, הפוליטיקה שזה כוח ושליטה מי ישלוט כאן ומי יותר. והדת הקדושה למי זה קדוש יותר, מי מוכן למות בעד קדושת אדמה, השם או הכבוד. וכל עוד ששני הצדדים נותנים ערך קדושה רב יותר לאדמה מאשר לחיי אדם, שני העמים יחד עם הסכסוך ימשיכו להתקיים עד כדי כך שיסכנו את העולם כולו, כי העולם היום בדינאמיקה פוליטית כזו, בתנועות התנגדות והתחמשות גרעין וכולם נותנים לעצמם לגיטימציה ומסתמכים על הקודקוד שנקרא ארץ הקודש. אנחנו יושבים בנקודת מקום שאל תוכה מתנקזת הוויה עולמית ואם מהמקום הזה לא תצא גאולה, העולם כולו יכול לכנס לתוך המקום הזה כמו כאל משפך".
" אני מסתכלת על המדינה ועל יום העצמאות מבחוץ כי אני לא שייכת אליה. מצד שני אני מסתכלת עליה מבפנים כי אני חיה בתוך ההוויה שלה. הרגשות שלי מעורבים והרבה יותר צנועים. " "אני מסתכלת על המדינה ועל יום העצמאות מבחוץ כי אני לא שייכת אליה. מצד שני אני מסתכלת עליה מבפנים כי אני חיה בתוך ההוויה שלה. הרגשות שלי מעורבים והרבה יותר צנועים. הם רגשות של אדם אחד, סובייקט שלא יכול להרגיש את כל העולם. עושה לי טוב לראות אנשים שטוב להם, ואני רוצה שלכל האנשים יהיה טוב. מצד שני הנפש חצויה והלב חצוי. אני מאמינה שכל אדם חושב על הקיים. הישראלי והפלסטינאי הם אותו מטבע עם גורל משותף, שהם מתגלגלים סביבו".
"אני מקווה שיקום דור שישבור את המעגל ההרסני הזה. מה עשה היהודי שהוא חייב לשאת את מסע העוולות שעבר כשהוא בסך הכל רוצה לחיות, להיות נאהב ולאהוב? באותה מידה בדיוק גם הפלסטינאי רוצה להיות נאהב ולאהוב. אני מרגישה מנוכרת, יש לי עמדה לא מחויבת לדת, ולא מחויבת למסגרת פוליטית, ואין לי בנפש מקום שאני שונאת את זה או זה, אני מסתכלת על כולם כאל חפים מפשע, ומתוך זה מרגישה שיש כאן מלכוד וכאב עצום".
איך אתה זוכרת את המועדים האלה בתור ילדה?
"היינו לומדים בבית הספר בכפר פאסוטה שירים ליום העצמאות: 'בחג העצמאות האדמה שלי, השמחה ממלאת את כל המרחב, הציפורים מצייצות'. היינו עושים פעילות ברחבי בית ספר. אני יכולה ממש לראות את המנהל מוחא כפיים ומשלהב את התלמידים כמו מאסטרו. היינו מתארגנים ועושים שמח וההורים היו מוזמנים לתוך בית ספר.
"אלה היו זמנים פחות טעונים ברגש. היום כל דבר משויך, כל דבר מגויס, מחושב. בעבר אנשים התנהגו יותר בתמימות. היום אני לא חושבת שיש בית ספר אחד ערבי שעושה את הדבר הזה. ככל שיש לנו יותר מודעות לסכסוך ואנחנו יותר מזינים את הסכסוך והדברים נהיים קשים יותר".
את זוכרת מתי זה השתנה?
"אני לא יודעת בדיוק, אבל בתוך הנפש שלי יש שתי דרכים. נהפכתי ללוחמת לאומנית פלסטינאית וייצגתי את העם שלי ברחבי העולם. עכשיו אני נמצאת במקום אחר לגמרי - לא מקום של בעד ונגד אלא מקום שהוא מעל שתי הקבוצות האלה. אני לא יכולה לפקוח עיניים וללמוד ולהבין ועדיין להישאר באותו מקום של ריבונות שהוא מקום טיפשי. שתי מדינות הן עניין של זמן. המשחק עכשיו הוא משחק של רוב. שני הצדדים צודקים, אבל בוא נראה מי יהיה חכם".
מה תעשי ביום העצמאות?
"מה שעשיתי ביום ההולדת, בפסחא ובכל הימים המיוחדים. ימי חג וימים מיוחדים כאלה מהווים עלי מעמסת יתר כי הם מוצאים אותי משגרה ומביאים אותי למצב המחייב חשיבה שלרוב לוקחת אותי למקום אחר. בדרך כלל אני לא חוגגת ימי מולדת, אני עושה התבוננות מסתכלת פנימה על היעוד שלי בחיים מה אני עושה ואיך, לאן מתקדמת וככול שאני מתקדמת גוברת בי האחריות לעשות יותר באחריות ויותר טוב".
