לא מתחברת לתפילה
עננו
social
facebook whatsup email tweeter
מרב מיכאלי //
17.9.09
עננו
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לא מתחברת לתפילה

לבקש דברים בשביל עצמך? לשים את עצמך במקום נפשי ורגשי שתלוי במישהו אחר? מרב מיכאלי מעדיפה לקחת אחריות על עצמה

פינוי גוש קטיף. צילום: פלאש 90
פינוי גוש קטיף

הימים ימי בין המצרים, נותרו רק יומיים עד לפינוי הסופי מגוש קטיף. לפנות ערב אני מגיעה לכפר דרום. נשארו שם רק הגברים, שחלקם התחילו להתבצר על גג בית הכנסת. אחרים מתכנסים ברחבה וסביבותיה. המולה גדולה, סערת רגשות, כולם מנסים לדבר עם "התקשורת", לשטוח בפעם המי-יודע-כמה את עניינם, כולם מדברים עם כולם בניסיון להשיג מידע או לדווח עליו. פתאום, בתוך שניות מעטות, כולם פונים מזרחה ומתחילים בתפילת מנחה. משתרר סוג של ריכוז אדיר.

אני מסתכלת על כל הגבּים האלה המופנים אלי, ומרגישה עוצמה אדירה עולה מכל האנשים האלה, שעומדים יחד ומתכוונים. מתפללים.

 

וואו. זה עושה עלי רושם גדול. כמו הסיפור החסידי על תפילת יום הכיפורים עם המועקה הגדולה, עד שבא נער רועה צאן ושורק את השריקה שפותחת את השמים. אף פעם לא הרגשתי משהו כזה קודם, גם לא כילדה, בתפילות ראש השנה או יום כיפור בבית הכנסת שהייתי הולכת אליהן. גם לא בבר מצווה או סתם בשבת. וזה, כאמור, מאוד מרשים אותי. זאת נראית לי חוויה נהדרת.

אבל באופן אישי, אני לגמרי לא מבינה את זה. לגמרי לא מתחברת לזה. אין לי מושג מה זה בדיוק תפילה.

 

לבקש דברים בשביל עצמך? יש בזה סוג של הסרת אחריות; לזרוק על מישהו אחר את האחריות לאושר שלך. זה דבר לא כל כך טוב, לשים את עצמך במקום נפשי ורגשי שתלוי במה שמישהו אחר יספק או לא יספק לך, יעשה או לא יעשה בשבילך, ישיג לך או לא. אני מעדיפה לקחת אחריות על עצמי - עשי והשיגי לעצמך את מה שאת רוצה.

 

וממי מבקשים בדיוק - מהקדוש ברוך הוא? מאלוהים, מין גבר ראשי, מושלם, קדוש, נשגב ונורא. אליו פונים. נבצר מבינתי איך זה שהמונותיאיזם נחשב לשכלול של האמונה; לי דווקא נראה שריבוי האלים אִפשר לנו יותר אופציות, כל מיני סוגים של כוחות ושל יצירתיות, גם אלים וגם אלות; ריבוי של פנים ותכונות להשתמש בהן, להזדהות איתן ולשאוף אליהן. המונותיאיזם סילק את הנשיות ואת האמהות ככוחות שותפים ביצירה ובתחזוקה של העולם, והשאיר אותנו עם השיטה הגברית הזאת, ההייררכית, שמציבה בראש אחד ויחיד שאין בלתו. פטריארכיה.

הנה ההייררכיה הפטריארכלית: אֵל-גבר, שאת הטקסטים שמשמשים לעבוד אותו כותבים גברים בשילוב של התבטלות והערצה; הערצה שמשליכה עליהם עצמם כמי שנבראו בצלמו; הם אלה שאומרים ושרים את הטקסטים שכתבו בקול רם ועושים את מלאכת הקודש; ואחריהם, מאחוריהם, הנשים צופות ומתפללות בשקט, בלי קול.

 

טקס ממושטר
והרי תפילה אמורה להיות דבר כל כך אישי. אלא שאיך היא יכולה להיות דבר אישי כשהטקסטים אינם שלך, הם נתונים ומוכתבים כבר שנים רבות; הם אומרים לך לא רק  מה להתפלל, מה לבקש ומה להרגיש, אלא גם איך לבקש, איך לשטוח את תחינתך ואיך לנסח את מה שאת אמורה להרגיש.


ומה יכול להיות אישי כשכל הטקס כל כך ממושטר - כולם בבית כנסת בודקים אם באת או לא באת ומתי באת ועם מי באת ובכמה כוונה את מתפללת או לא. יש תו תקן, שהוא לגמרי של העולם הזה, לעמוד בו גם בתפילה. תו תקן לגמרי לא אישי.

מרב מיכאלי

ייתכן, כמובן, שהמשטור החברתי והטקסטים האחידים והכניעה לפטריארכיה    הם-הם שעושים את החוויה הקהילתית, את ה"יחד" העוצמתי, את הקתרזיס האישי, המשפחתי והחברתי. בהחלט ייתכן. אבל אני, איך לומר, באמת לא מתחברת לזה. בעיני, כל אלה הם מחיר יקר מדי בשביל רגע או שניים של ריכוז משותף, אם בכלל נוצר כזה. אני הרבה יותר מבינה ללבו של הנער הבור ששרק שריקה גדולה. אבל חד משמעית, אני מאחלת גמר חתימה טובה. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus