ספק, אמונה ומוות: חייו ומורשתו של יוסף וייס
ספק, אמונה ומוות: חייו ומורשתו של יוסף וייס
social
facebook whatsup email tweeter
שאול מגיד ונועם זדוף, "טאבלט" //
7.10.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מנעוריו ועד יום מותו, וייס היה חוקר בכל רמ"ח איבריו, אך דרך החשיבה שלו לא הייתה מדעית גרידא. במהותו הוא היה כופר דתי. אין הכוונה לכפירה דתית לשמה, אלא במובן הזה שמהות עבודתו הייתה חשיפת האלמנטים הדתיים ורדיקליים באמת מבחינה רוחנית של מושא המחקר "
"וייס לא היה היחיד מבין ידידיו של שלום שנאבק בבעיות נפשיות ושם קץ לחייו. למעשה, ארבעה מחבריו הקרובים ביותר של שלום – ולטר בנימין, חוקר הסוציאליזם ג'ורג' ליכטהיים, פטר זונדי (מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטה החופשית של ברלין) ווייס – שלחו יד בנפשם"
"וייס רצה להראות שמושאיו חשו את אותה חרדה אנושית בסיסית שהוא חש ושהיה להם מה ללמד אותו, ואותנו, בעניין הזה. הוא חשף את החלקים הנסתרים של החסידות כרשת מורכבת של תרגילים רגשיים שמטרתם לחדד את המחשבה ואת הלב לראות את העולם אחרת"
הוא היה חוקר מבריק שלא מצא בחסידות אור אלא דרך להתמודדות עם האפלה. הוא גם ניהל מערכת יחסים סבוכה עם מורו גרשם שלום, ולמרות אלמוניותו, הוא עדיין ממשיך להעניק השראה למחקר החסידות העכשווי. 50 שנה לאחר ששם קץ לחייו, הגיע הזמן להתבונן במורשתו של יוסף וייס

לפני 50 שנה, ב-25 באוגוסט 1969, התאבד אחד מחוקרי החסידות המבטיחים בתחומו. שמו היה יוסף וייס, ואף על פי שמעט מאוד ידוע עליו כיום, מורו של וייס, חוקר הקבלה הגדול גרשם שלום, הגדיר אותו כתלמידו המוכשר והקרוב ביותר. בחייו הקצרים מדי היה וייס איש מבריק ומרתק שראוי להיזכר בו, במחלתו ובמותו. חייו אופיינו בתזוזות קיצוניות בין אורח חיים אורתודוקסי ובין ניהיליזם חילוני, והשמועה אומרת שברגע מותו בדירתו בלונדון, הוא בחר ללבוש טלית ותפילין.   

 

חוקרי יהדות ודתות ממשיכים להתעניין בקבלה ובתנועת החסידות ושאלות הנוגעות לגבול בין החוקר לנושא המחקר שלו ממשיכות להישאל באקדמיה, ולפיכך אפשר לטעון כי עבודתו של וייס רלוונטית בימינו אפילו יותר מאשר בימי חייו. העיסוק שלו בשאלות של אמונה וספק והעניין שלו ברדיקליזם דתי ובכפירה נותרו חלק מהשיח בחקר החסידות והרוחניות היהודית.

 

יוסף וייס נולד בבודפשט ב-10 באוגוסט 1918, בן יחיד למשפחה יהודית נאולוגית-רפורמית. יהדות נאולוגית הייתה גרסה עדינה של רפורמיות שצמחה בהונגריה בסוף המאה ה-19. היהודים הנאולוגים שאפו להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית בד בבד עם לימודי תורה קלים. ככלל, הם היו קצת יותר מסורתיים מהיהודים הרפורמים בגרמניה באותה תקופה. אביו של וייס מת כשבנו היה בן 18, ובמותו הניח אחריו ריק בחיי בנו. עם סיום לימודיו התיכוניים, העניין של וייס בטקסטים יהודיים הוביל אותו לבית מדרש לרבנים, שם למד לפני שנרשם לאוניברסיטה בבודפשט. הוא הגיע לירושלים ב-1940 כדי ללמוד את שירת ספרד באוניברסיטה העברית והחל להשתתף בסמינריונים על קבלה של גרשם שלום. במהרה נהפך לאחד מתלמידיו המסורים ביותר. לשלום לא היו ילדים, ובהיותו מבוגר מווייס ביותר משני עשורים, הוא שימש לו תחליף אב. קשר זה של אב-בן אפיין את מערכת היחסים הסבוכה שלהם לאורך השנים.

 

וייס, שמעולם לא היה ציוני גדול, לא הצליח ולא רצה להסתגל לחיים הקשים בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי בשנות ה-40. לאחר ששימש נציג של הסוכנות היהודית במחנות המעצר בקפריסין ב-1949, הוא עשה מאמצים להאריך את שהותו מחוץ לארץ. ב-3 בינואר 1949 כתב שלום ביומנו: "תלמידי וייס מנסה למצוא דרך (ופרנסה) לעזוב את הארץ בכל ההקדם. אינו מגלה את אשר בלבו אבל קל לנחשו". שלום אומנם לא שמח על החלטתו של תלמידו, אך ההתכתבות בין השניים מראה שהוא עשה מה שיכל כדי לעזור לו.

 

ב-1950 עזב וייס את ישראל בפתאומיות לטובת לידס, אנגליה, ימים ספורים לאחר שהגיש את הדיסרטציה שלו לשלום. הוא עזב מבלי לספר על כך לשלום, מה שגרם לקרע ביחסיהם ואולי אף תרם לכך ששלום לא אישר את עבודת הדוקטורט שלו, שנושאה היה "תיאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר’ נחמן מברסלב". כדי להשלים את הדיסרטציה, דרש שלום מווייס לשוב לירושלים ולדון איתו בכמה מהפרקים, אך וייס סירב. שלום כתב שהוא מוטרד מהפרק השלישי של הדיסרטציה של וייס. במכתב מ-1951 ציין כי חלק זה הוא "סטייה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר, ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר". כפי שנראה בהמשך, עבודתו של וייס באמת סטתה לא פעם לאזורים לא-מוכרים, בייחוד בקריאה הפסיכולוגיסטית והאקזיסטנציאליסטית שלו את החסידות. אומנם הערתו של שלום הייתה אכזרית, אך הערכתו לא הייתה נטולת בסיס.

 

הדיסרטציה של וייס מעולם לא פורסמה בשלמותה, ומבחינה נפשית, דחייתו של שלום השפיעה על וייס קשות. עם זאת, בעזרתו של שלום, שארגן לתלמידו מלגה יוקרתית והמליץ לקבלו כמרצה ביוניברסיטי קולג' לונדון, הצליח וייס לבסס את מעמדו בשנים הבאות כאחד מחוקרי היהדות המובילים באנגליה ובעולם. ב-1961 קיבל וייס סוף סוף את הדוקטורט שלו מיוניברסיטי קולג' לונדון, בעידודו של שלום, אך תחת חוקר אחר, שמעון אברמסקי. באותה שנה הוא נישא לארנה מאי, שאותה הכיר במהלך הרצאה של שלום במרבורג, גרמניה. זמן קצר לאחר מכן, נולד בנם היחיד עמוס. עמוס, שאימץ את האיות ההונגרי של שם משפחתו, Weisz וירש מאביו את רגישותו לשפה ואת התבוננותו המעמיקה, נהיה למשורר. למרבה הצער, אביו הוריש לו גם את מחלת הנפש שלו, וב-2008, לאחר שנים של מאבק, קפץ עמוס מדירתו אשר בקומה ה-12 אל מותו. אסופה של שיריו, ששמה “Worksongs”, בעריכת איאן פיירלי, פורסמה באנגליה ב-2015.

 

על בושה ואשמה

 

כישרונו של יוסף וייס היה עצום, מחקרו היה מבריק - מלא בתובנות, יצירתיות ועומק. הוא גם היה אדם שהתמודד עם מאבקים רגשיים ואתגרים עצומים, הניכרים בעבודת המחקר שלו. מערכת היחסים בין חוקר לנושא המחקר שלו היא תמיד מורכבת, אך אצל וייס נדמה ששני הצדדים היו תלויים זה בזה לחלוטין ונזקקו זה לזה כדי לנשום. אותו הדבר ניתן לומר גם על יחסיו עם שלום, שאותו כינה לא פעם "רבנו גרשום", על שם רבנו גרשום מאור הגולה – מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. מערכת היחסים בין וייס לשלום הייתה מורכבת למן ההתחלה, אך היא נהייתה חבולה ממש לאחר הידרדרות מצבו הנפשי של וייס ב-1964. בהתכתבויות ביניהם מהשנים הללו ביקש וייס את עזרתו של שלום, שאותה תפס כמעין גאולה, ובה בעת הוא העניק לשלום תפקיד מרכזי בהזיות הפרנואידיות שלו. אוזלת היד של שלום ניכרת במכתבים הארוכים והסבלניים שהוא כתב בתשובה למכתביו המבולבלים של וייס.

 

 

יוסף וייס גרשם שלום
"רבנו גרשם". גרשם שלום

 

 

וייס לא היה היחיד מבין ידידיו של שלום שנאבק בבעיות נפשיות ושם קץ לחייו. למעשה, ארבעה מחבריו הקרובים ביותר של שלום – ולטר בנימין, חוקר הסוציאליזם ג'ורג' ליכטהיים, פטר זונדי (מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטה החופשית של ברלין) ווייס – שלחו יד בנפשם. בתור מי שהתמודד בעצמו עם תקופות של דיכאון, שלום מעולם לא ממש הצליח להתגבר על האבדות הללו, ובמיוחד של בנימין ושל וייס. חוויית החברות והמוות לא הייתה זרה לשלום, אך רק בסיפור מותו של וייס היה לשלום חלק מרכזי.

 

50 שנה לאחר מותו, נראה כי הגיע הזמן להתבונן מחדש על וייס ועל מורשתו. באחרונה פורסמו כמה מאמרים וספרים העוסקים בחייו ובעבודתו. השילוב בין החוש המחקרי החד שניחן בו ובין המעורבות האישית העמוקה שלו בנושא המחקר שלו ממשיך להעניק השראה לחוקרים צעירים המחפשים את משמעות הרלוונטיות של החסידות. החדש מביניהם הוא ספר מעולה בעברית שכותרתו היא "ליקוטים/יוסף וייס", שערכו שני חוקרים צעירים, יוסף שוויג ואבינעם סטילמן, ויצא באחרונה בהוצאה הירושלמית החדשה שלהם, ספרי בלימה. הספר היפה הזה, בכריכה רכה, מכיל שורה של מאמרים קצרים אך רבי עוצמה על חסידות וכן הגיגים כלליים יותר של וייס על רוחניות יהודית. מרבית החיבורים התפרסמו בעיתון "הארץ" בשנות ה-40.  מאמר קצר אחד, "דרוש נאה באופן אהבת ה' והבריות", נמצא בארכיונו הפרטי של וייס וראה אור עתה לראשונה. ברבים מהמאמרים הללו אנו פוגשים צד אישי יותר ומיוסר יותר של וייס, שמאבקו עם הספק, עם המוות ועם האמונה מהדהד בהם יותר מאשר במרבית הטקסטים המחקריים שלו. באמצעות המחקר נלחם וייס במשך עשורים עם קשייו הרוחניים, בדרכים הממחישות כיצד לדעתו עשו זאת גם מושאי הכתיבה החסידיים שלו. ניתן לראות את וייס כדוגמה לחוקר שכמעט מחק את המחסום המפריד בינו ובין נושא המחקר שלו. שם מסתתרים הכוח, היופי והטרגדיה של תרומתו של וייס.

 

בהרצאה אחרונה שהעביר לפני מותו, במאי 1969 באנגליה, ניתח וייס סיוט קפקאי של רבי נחמן מברסלב כפי שזה נכתב בספר "חיי מוהר"ן". בחלומו ננטש רבי נחמן לפתע בידי מאמיניו, נהפך למושא ללעג ומוחרם בידי סביבתו בגלל חטא שכולם טוענים שחטא, אך הוא אינו יודע מהו ואינו זוכר אותו. רבי נחמן מנסה בחלום לברוח מגורלו החדש, אך המצב רודף אותו ומותיר אותו בלי שום מקום שבו יוכל להשתחרר מההאשמה שהוא מבייש את אבותיו. הבחירה של וייס להביא את הפסקה הזאת, שמשקפת השקפת עולם פרנואידית, והפירוש המעודן אך החודר שהוא מעניק לה, חושפים את ההזדהות של החוקר עם נושא המחקר שלו. וייס כתב על הדרך שבה ר' נחמן מברסלב דיבר על הבעיה הדתית והחברתית שלו עצמו: "שלושה מוטיבים רבי עוצמה משתלבים כאן: בעיית האשמה, שהיא דתית, בעיית הבושה, שהיא חברתית, ובעיית זרע קדושים, שהיא תולדית, ושלושתן מאוגדות זו בזו עד שלכאורה אין אתה רואה כיצד יותר הסבך". בושה ואשמה ליוו את וייס עצמו. "בעיית זרע קדושים" נקשרה ישירות לשלום וליחסיהם הקרובים אך המתוחים. כשבנם של יוסף וארנה וייס נולד ב-1962, הם קראו לו עמוס גרשם.

 

20 שנה לפני ההרצאה הזאת כתב וייס מאמר סטירי קצר לכבוד יום הולדתו ה-50 של שלום. הטקסט הוא על מורו, אך נראה כי הוא מכוון גם אל עצמו – אף על פי שווייס היה מומחה פחות גדול משלום בהסתתרות מאחורי החזות של עבודתו: "מחקריו של שלום עלולים להופיע לפניך כמערכת סבוכה של קאמופלאז', בה מבקש הוא להסתיר ולגלות כאחת את האינטרסים האמיתיים והחיוניים ביותר לקיומו הרוחני. שכן אותם אין הוא מוכן להציג לראווה בראש חוצות, על כן נכרכים מאמציו המדעיים בכרכים עבים של טכסטים וחקירות, ובאים כאילו למעט את דמותו של המיטאפיסיקן עד כדי שיעור קומתו של איש המדע".

 

שלום, שלעיתים קרובות היה ביקורתי ונרגן בנוגע לדברים שנכתבו עליו, אהב את המאמר. הוא ידע שווייס רואה מבעד למסכה שלו. וייס כתב בעברית ערבה לאוזן ובסגנון ייחודי, פואטי וסוגסטיבי, שלעיתים קרובות מרמז למקורות מקראיים ורבניים. ישנו יופי עדין ואפל בעברית של וייס, העולה על העברית העמלנית של מורו. אלה היו הימים הראשונים של הפרוזה העברית המודרנית, ואין להתעלם מן העבריות של וייס. לעיתים ניתן לחשוב כי וייס איננו כותב מחקר אקדמי, אלא מחבר מקור ראשוני המבוסס על ניתוח הנושא שלו. 

 

מנעוריו ועד יום מותו, וייס היה חוקר בכל רמ"ח איבריו, אך דרך החשיבה שלו לא הייתה מדעית גרידא והוא גם לא היה אפולוגטיקן. במהותו הוא היה כופר דתי. אין הכוונה לכפירה דתית לשמה, אלא לכך שהיה כופר "דתי" במובן הזה שמהות עבודתו הייתה חשיפת האלמנטים הדתיים ורדיקליים באמת מבחינה רוחנית של מושא המחקר שלו. הוא רצה להראות שמושאיו חשו את אותה חרדה אנושית בסיסית שהוא חש ושהיה להם מה ללמד אותו, ואותנו, בעניין הזה. הכפירה שלו הייתה בכך שמצא דימויים אקזיסטנציאליסטיים ופסיכולוגיים בספרות החסידית וחשף את החלקים הנסתרים של החסידות כרשת מורכבת של תרגילים רגשיים שמטרתם לחדד את המחשבה ואת הלב לראות את העולם אחרת.

 

מבחינתו של וייס, החסידות היא המחשה בוטה של המאבק נגד האופל האנושי, ור’ נחמן מברסלב הוא דוגמה מצוינת לכך. לפני כמה שנים גילו נועם זדוף ויונתן מאיר בארכיונו של וייס כתבי יד שמעולם לא פורסמו, שבהם וייס טוען שהוא מצא רמזים לדוקטרינות הכפירה של יעקב פרנק בתורתו של ר’ נחמן מברסלב. אי-אפשר שלא לתהות עד כמה הייתה זאת השלכה של עצמו. וייס גם נמשך לגדולי חסידות אחרים, כגון ר' חיים חייקל מאמדור, המגיד ממזריטש ר' דב בער ור' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, כי כל אחד מהם בדרכו פעל בשולי היצירתיות והרוחניות החסידית על ידי כך שהרחיב את גבולות החשיבה המקובלת על אלוהים, על החיים ועל האנושי.

 

על חוסר היכולת להאמין

 

כדי לקבל תחושה של תרומתו החשובה של וייס לחקר החסידות, אגע בשלוש תמות מרכזיות של עבודתו – ספק, אמונה ומוות – משלושה מאמרים הכלולים ב"ליקוטים". אין זה המקום המתאים לניתוח מעמיק של המאמרים הללו, אך אנו מקווים לעורר את קולו האישי והאקדמי של וייס, המשפיע בצורה מכריעה על אלו העוסקים בחקר החסידות. 

 

שאלת ה"שאלה (האקזיסטנציאליסטית)", או ה"קושיא", הייתה חלק מרכזי מכתיבתו של וייס על ר’ נחמן מברסלב. ב-10 בספטמבר 1946 פרסם וייס ב"הארץ" מאמר שכותרתו "בסבך הקושיא של ר’ נחמן מברסלב", שהיה גרסה מקוצרת למאמר הרבה יותר ארוך שכתב באנגליה על אותו נושא. שאלת ה"קושיא" מבחינת וייס היא מה שהוא מכנה "בדרכי הסתירה והניגוד", "גישה רוחנית שלאחר משבר בדרכי הרציונליזם הדתי". וייס כתב בתקופה שבה האקזיסטנציאליזם נתפס כביקורת חריפה של התפכחות על העולם שמיקם את המדע בקדמת ההבנה המודרנית של הדת. וייס מציג את החסידות ואת ההתמקדות שלה בפער שבין ידיעה לאמונה בתור התערבות בדחף המודרני לרציונליזציה של המציאות.  

 

likutim_2048x
כריכת הספר "ליקוטים"

 

 

בקריאה של וייס את נחמן מברסלב, ה"קושיא" מעולם לא מגיעה לכלל פתרון, כיוון שהיא עצמה מרקם החוויה האנושית והעולם בשלמותו. וייס מגדיר את ר' נחמן בתור "דיאלקטיקון אמיתי", ולתורתו הוא קורא "מטאפיזיקה של הקושיא". וייס הפך את המשפט הרבני שעל פיו אלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ובהשראת נחמן כתב: "לא העולם מקומה של הקושיא, אלא הקושיא מקומו של העולם. התזוזה הקדמונית ביותר של מעשה–בראשית תקועה בהתהוות הדיאלקטיקה העולמית, שכולנו שרויים בתוכה עד ביאת הגואל".

 

כאן ובמאמרים אחרים קשה להפריד בין וייס ובין מושא הכתיבה שלו; הוא מגלם אותו בצורה כה עמוקה, עד שהוא חורג ממתן הערכה מחקרית לכלל ניסוח טענה תיאולוגית. ניתן לחוש לא רק את ההסתבכות של ר' נחמן עם האי-ידיעה, אלא גם את זו של וייס עצמו. וייס מסכם: "וזו ההגדרה המעמידה את האידיאל של איש–האמונה האמיתי, המתגבר על הכפירה לא בטענות ובמענות שבפיו, כי אם בעצם הוויתו של האיש, שהאמונה איננה תכונה שלו אלא אמונה ומאמין דבר אחד הם". ועם זאת, לתפיסתו של נחמן, וגם של וייס, האמונה הזאת לעולם איננה מבוססת על ודאות, אלא רק על ההבנה של האי-ידיעה והסכנות הפסיכולוגיות שלה – מה שניתן לפרש כאבחון עצמי.

 

אמונה היא עוד נושא שבו וייס השקיע מאמצים רבים. במאי 1947 הוא פרסם ב"הארץ" הספד לר' אהרן ראטה (1894-1947), מייסד החצר החסידית הירושלמית הרדיקלית שנהפכה לאחר מותו לחסידות "תולדות אהרן". ראטה היגר מאונגוואר, הונגריה, לפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי ב-1924 וייסד את מה שעתידה הייתה להיהפך לחצר החסידית הגדולה ביותר במאה שערים. ראטה, שבנעוריו הקים חבורה בעיר סאטמאר שברומניה, ביתו של ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, היה אנטי-ציוני בצורה קיצונית ואחד ההוגים החסידיים החדשניים ביותר בשאלת האמונה. אחת הטענות הפרובוקטיביות שלו הייתה שב"תקופתנו", בעידן המודרני של חילון, האמונה היא כמעט בלתי-אפשרית לכל אחד. כפי שווייס כותב, "הדיאגנוזה הפסימית על נפילת האמונה יוצאת מן ההעלם אל הגילוי בספריו של ר׳ אהרן ראטה... במין חומרה 'פרוטססטאנטית' נופלת כאן קביעת העובדה כי ״כולנו פגומים באמונה״. מבלי להטיל את הפגם במחנה 'החפשים' בלבד".

 

על פי וייס, ראטה מכליל את עצמו במצב המובס הזה. מצב זה, חוסר היכולת להאמין, הוא לא משהו שניתן לראותו, אלא הוא מתגלה רק באמצעות בחינה עצמית עמוקה. לטענתו של וייס, זהו המקור לכתביו של ראטה. בעיני ראטה, וגם בעיני וייס, התמוטטות האמונה היא זו שהופכת את האדיקות הדתית לכה קשה בימינו, וגם לכה נחוצה, וצריכה להיות נושא חשוב לבדיקה. וייס כותב: "לתרבות האמונה שבכאן גוון אינדיבידואלי וסובייקטיבי מובהק: אין האמונה משמשת ההנחה הנסתרת של תרבות–דת אובייקטיבית, הנחה אשר קולה לא יישמע; אלא על כל אחד ואחד מוטל כאן לבנות לו חיי–האמונה שלו ולעצבם לתרבות של אמונה אישית על צד האמת".

 

מבחינת וייס, אמונה היא לא משהו שהאדם מחזיק או לא מחזיק בה; נכון יותר לומר כי בבסיס הדבקות צריכה להיות "שאיפה לאמונה", לאור העובדה שהלכה למעשה, בימינו, אמונה היא כמעט בלתי-אפשרית. בעיני ראטה, זה דורש הכנעה עמוקה ובלתי-מתפשרת לחיי אדיקות דתית קפדנית, לא כביטוי לאמונה, אלא כביטוי לחסרונה. ראטה הפך את האולטרא-אורתודוקסיות ואת החרדיות על פיהם והציע כי אדיקות איננה מאשרת את קיומה של אמונה, אלא מגינה על האדם מפני החוויה של עולם שטוף חוסר אמונה וספק. 

 

יוסף וייס אהרן ראטה
"כולנו פגומים באמונה. ר' אהרן ראטה

 

 

בדרך הכאילו-כופרת שלו, וייס היה מסכים, אף שהוא בחר בדרך אחרת, בדרך הדבקות חסרת האמונה. הוא מסיים את ההספד שלו לראטה כך: "מי שהוא מכוון רק למלאות רצון יוצרו, ואומר לנפשו שחי ונעבורה ־ אז אין חילוק אצלו אם ישיג ע״י העבודה שכר או גיהנום, הכל שווה אצלו. כי הוא רוצה להיות רק עבד פשוט נאמן להשם–יתברך, כפירוש החוזה מלובלין ז״ל 'בכל נפשך': שצריך לפעמים לירד לגיהנום בשביל הקב״ה״. מבחינת מי שבאמת נכנע לאלוהים, על פי הטענה הזאת, פרס ועונש נהפכים לחסרי חשיבות: האדם מקבל את מה שהוא מקבל באיזו צורה שלא תהיה. אם מביאים בחשבון את חייו של וייס ואת מאבקו, המילים המסכמות הללו והתיאוריה של ראטה בדבר נפילת האמונה הן בעלות תהודה עמוקה. בעיני וייס, העולם החסידי לא היה עולם של אור ושמחה, אלא של מאבק למצוא את הדרך מתוך האפלה. האמונה לא מביאה אותך לשם, אך ייתכן שהיא הדרך. העולם נותר מבחינתו סבך של חוסר ודאות. האמונה אינה מראה לאדם את הדרך לאור; היא פשוט מאפשרת לו לשרוד ביער החשוך של הספק.

 

נושא המוות גם הוא קיבל מקום של כבוד בכתביו של וייס. נדמה כי אצל וייס ישנו קשר סמוי בין אמונה למוות. בלא האמונה, המוות מרחף כאפשרות הנוכחת תמיד. וייס חוקר את נושא המוות לעומק. במאמר שכותרתו "קידוש השם ומיתת קורבן", שפורסם ב"הארץ" באוגוסט 1947, וייס אומר: "שאין לנו כיום שום חקירה על גלגוליה של הרגשת-המוות בתולדות הרוח והדת היהודית, לא בדורותיה הראשונים ולא בדורותיה האחרונים – הצגת בעיה כזו לא נראתה כלל רצינית וראוייה למחקר – וחסרים אנו על–כן כל מערכת קוֹאוֹרדינאטים היסטורית וטיפוֹלוֹגית בעניין זה".  כשהוא מדבר על המוות או על "הרגשת–המוות", וייס אינו מתכוון למה שקורה לאחר המוות, אלא לחוויית המוות עצמה.

 

לעיתים קרובות במחשבה החסידית המוות נתפס כ"געגועים נמתקים על מולדתה האמיתית של הנשמה" – התאחדות עם הבורא. וייס אינו מקבל זאת. המוות מבוסס על פחד; יש לו משמעות, ווייס רצה לחקור את זה מבחינה אקדמית וגם מבחינה אישית. מיתת קורבן, או קידוש השם, הוא אולי מעשה קדוש, אך זהו גם מעשה בודד שבו האדם דוחה את העולם וכל משמעות דתית למעט יחסו לאלוהים. בעיני וייס, קידוש השם מעלה את השאלות הבאות: האם אלוהים הוא כל מה שיש? האם משתלם להיות בעולם הזה? וייס שוב מתמקד בר' נחמן מברסלב, כמי שמייצג דעה הפוכה מזו של הבעל שם טוב, וטוען לקשר הדוק בין בדידות למוות. אפילו כשאדם מת למען העולם, הבדידות שבדחיית העולם נשארת. בשנת חייו האחרונה, בעודו חולה בשחפת סופנית, ר' נחמן חשב על המוות בדרך שונה ממרבית ההוגים היהודים. ר' נחמן ראה את עצמו כ"קורבן" וייחס להסתלקותו תפקיד גאולתי. ב"בעל שדה" אמר: "יש נשמה שתיקונה על ידי מיתה של אחד ־ ־ ־ ויש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם על ידי הסתלקותו". על פי הערכתו של וייס, אפילו מיתת הקורבן מלאת המשמעות הזאת לעולם אינה מוחקת את הפחד מן המוות עצמו.

 

כאן, וגם במקומות אחרים, נדמה כי וייס מדבר אל עצמו. וכאן במיוחד הוא מתעמת עם הדבר שבסופו של דבר ייקח אותו מאיתנו. איש אינו מכיר באמת את הבדידות הדרושה כדי לדחות את העולם בצורה כה מוחלטת עד שהמוות נהיה לאפשרות ממשית, ואולי לאפשרות היחידה. ואפילו האמונה שאיכשהו מותו של אדם יהפוך את העולם למקום טוב יותר איננה יכולה למחוק את הפחד המתלווה לבדידות כזו.

 

יוסף וייס, יותר ממרבית חוקרי החסידות, נתן לעולם החסידות המורכב והמסובך להפוך לבשר מבשרו; לא כדי להביא אושר, אלא כדי להסביר פחד; לא כדי לתקן, אלא כדי להבין הרס; לא כדי לשחרר, אלא כדי להבין ניכור אנושי ולהדגיש את מצבו השבור של הקיום האנושי. מבחינת וייס, החסידות לוכדת את רעיון ה"אנושי, אנושי מדי" של ניטשה. בסופו של דבר, החסידות  לא הצליחה להפיג את האופל שלו, את בדידותו, וגם לא לייצב את אמונתו. ב-25 באוגוסט 1969, הבין וייס כל מה שהיה עליו לדעת – שעל אף כל היופי, ההוד וההדר שבעולם, פשוט לא היה בו מקום בשבילו. וכך, עטוף בטלית, עם מילות תורה העוטפות את ידו ואת ראשו, הוא נפרד מאיתנו לשלום.  

 

תרגמה מאנגלית: דנה קסלר

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus