קובה (משה שי, פלאש90)
הסניף היהודי של קסטרו: סיפורה של הקהילה היהודית בקובה
social
facebook whatsup email tweeter
דנה קסלר //
12.1.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שושנה אהרן, מחלקת קשרי החוץ בג'וינט: הקהילה מתחדשת כל הזמן. הצעירים גדלים ועוזבים, ואלו שנשארים מתחתנים עם לא-יהודים, שמתגיירים. אף על פי שמספר חברי הקהילה נשמר, אלו לא אותם האנשים. הקהילה מעורבת מאוד ובקובה אין סטיגמה על נישואי תערובת"
"הרב שטיינהנדלר: הגאווה הכי גדולה שלי היא לבקר בקובה ולמצוא אנשים מקומיים, שהכשרתי במשך כל אותן שנים, מנהיגים את שירותי הדת, מלמדים זה את זה, קוראים את התורה עם טעמי המקרא, מובילים טקסים, מלמדים, מדריכים את הנוער ומנהיגים את הקהילה"
מה עלה בגורלה של הקהילה היהודית בקובה לאורך ההיסטוריה מלאת הטלטלות שלה: מלחמת העולם השנייה, המהפכה הקומוניסטית ומותו של המנהיג קסטרו?

בין הבניינים הקולוניאליים היפהפיים אך מתפוררים והמכוניות הישנות, בין המוזיקה והסיגרים, חיה היום בקובה קהילה יהודית המונה בין 1,100 ל-1,200 איש. קהילת יהודי קובה היא קטנטנה, אך עד למהפכה הקובנית של פידל קסטרו בשלהי שנות ה-50, היא הייתה גדולה ומשגשגת; אומרים שהיא הגיעה לשיא גודלה ב-1935, אז מנתה כ-20 אלף איש. לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו רבים מהם לארצות הברית, ובתחילת שנות ה-50 נשארו בקובה כ-15 אלף יהודים. סניפים של ארגונים יהודיים כגון השומר הצעיר, הבונד ובני ברית פעלו בקובה; בהוואנה הייתה שכונה יהודית מלאה במאפיות כשרות וחנויות הפונות לקהל היהודי; חמישה בתי כנסת פעלו בהוואנה לבדה. חברי הקהילה דיברו יידיש, ואפילו היו בה הוצאות ספרים יהודיות שפרסמו את כתביהם של סופרים ומשוררים מקומיים בשפת היידיש. המשורר אליעזר אראנאווסקי היה גאוות יהודי קובה שלפני הקומוניזם.

 

אולי יעניין אותך גם מארבע כנפות תבל - קהילות יהודיות ברחבי העולם -לחודש-שבט_קובה_צילום-כתובה-מקובה-באדיבות-הספרייה-הלאומית-לקוח-מויקיפדיה האירוע התקיים ביום ראשון,
20:00 / 26.1.20
מארבע כנפות תבל - קהילות יהודיות ברחבי העולם

 

יהודים הגיעו לקובה מכל קצוות תבל. את תולדות הקהילה אפשר למתוח עד להגעתו לאי של לואיס דה טורס, המתורגמן של כריסטופר קולומבוס, ששלט בשלל שפות (כולל עברית). דה טורס, יהודי ספרדי שיש המאמינים כי נולד בשם יוסף בן הלוי העברי, נודע בתור היהודי הראשון שהגיע אל העולם החדש. בקיץ 1492 יצא דה טורס להפלגה עם קולומבוס, לאחר שהוטבל כקתולי, עקב הגזרות החדשות בספרד. דה טורס הגיע עם קולומבוס לאי, שיהפוך לימים לקובה (אז קולומובס עדיין היה משוכנע שהגיע למזרח אסיה), אך יש גרסאות סותרות לגבי סופו. לפי גרסה אחת, דה טורס ואנשיו נטבחו באי היספניולה בקאריביים לאחר שקולומבוס חזר לספרד. לפי גרסה אחרת, הוא חי חיים ארוכים ומשגשגים בקובה.

 

בימי גירוש ספרד, יהודי ספרד שנמלטו מאימת האינקוויזיציה הגיעו לקובה והיו לבסיס הקהילה הספרדית באי. במאה ה-19 היגרו יהודים מאירופה לקובה, ורובם המשיכו משם ליעדים אחרים, כמו ארצות הברית ומקסיקו. בסוף המאה ה-19 כ-3,500 חיילים אמריקאים יהודים נשארו בקובה אחרי מלחמת ארצות הברית-ספרד. אחר כך, בתחילת המאה ה-20, הגיעו יהודים ספרדים דוברי לדינו שנמלטו ממלחמות הבלקן בטורקיה. אך הרוב הגדול של היהודים שהגיע לקובה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נמלטו מארצות מזרח אירופה בעקבות עליית הנאציזם. רבים מהם קיוו להגיע לארצות הברית, אך משלא קיבלו אשרות כניסה, נשארו בקובה. כך גדלה קהילת יהודי קובה, אך הקהילה הגדולה הגיעה לסופה ב-1959.

 

 

קובה השומר הצעיר
הנהגת השומר הצעיר בהוואנה

 

 

עם עלייתו של קסטרו, התרוקנה קובה מיהודיה. 94 אחוז מבני הקהילה עזבו: רובם לארצות הברית (מאז ישנה קהילה גדולה של יהודים קובנים במיאמי ובפלורידה כולה), מקצתם לפורטו ריקו, למקסיקו ולישראל. הם לא ברחו מאנטישמיות, אלא מקומוניזם. רבים מהיהודים באי היו בעלי עסקים, ולא היה להם מה לחפש בקובה הקומוניסטית של קסטרו. המעטים שנשארו תמכו בקומוניזם או שהיו חילונים או שלא הייתה להם ברירה.

 

לקסטרו לא הייתה בעיה עם יהדות באופן ספציפי; הקומוניזם כידוע שולל כל דת. יהודים לא חששו לחייהם ולא נאלצו להסתיר שנולדו יהודים, אך הם כן נאצלו לקיים חיים יהודיים מתחת לרדאר. "אלה שנשארו התבוללו או שמרו את היהדות שלהם בשקט, בדומה למה שקרה במזרח אירופה וברוסיה תחת הקומוניזם", אומרת שושנה אהרן מהמחלקה לקשרי חוץ בג'וינט, שמלווה ביקורים לקהילה היהודית בקובה. "ההבדל הגדול הוא שבקובה התקופה שבה היה צריך להסתיר את הדת הייתה קצרה יותר, מ-1959 עד 1991. זה בסך הכול דור אחד, אז גם אלו ששמו את היהדות בצד, זכרו".

 

בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, בוטלו החוקים הללו, ובאופן יחסי, הושב חופש הדת לקהילה היהודית המקומית. עם נפילת ברית המועצות, הגיע עוני גדול לקובה, וקסטרו הבין שבזמנים קשים העם זקוק לאמונה. היות שבקומוניזם נעשה קשה להאמין, הוא החזיר את הדת. אז החלה קהילת יהודי קובה, שהקומוניזם כמעט והכחיד, להשתקם. החופש הדתי החדש פתח את השער לסיוע יהודי מבחוץ, כמו למשל מהג'וינט. נשלחו אוכל כשר ותרופות ומומנו חגיגות בחגים ופעילויות לקהילה. המצב הכלכלי הקשה בקובה הוא כמובן לא בעיה יהודית ייחודית, אלא בעיה כללית המשפיעה על תושבי קובה כולם.

 

בשנות ה-90 גם נוצר לראשונה קשר בין הקהילה היהודית ובין קסטרו. אדלה דבורין, ראש הקהילה היהודית בקובה, פגשה את פידל קסטרו לראשונה ב-1998, כשזה יזם פגישה עם מנהיגי קהילות דתיות שונות. דבורין ניצלה את ההזדמנות והזמינה את פידל למסיבת החנוכה של הקהילה היהודית. בתגובה להזמנה שאל קסטרו: "מה זה חנוכה?". דבורין חשבה איך למכור לקסטרו את חנוכה וענתה לו שחנוכה זאת המהפכה של היהודים. כצפוי, המילה "מהפכה" הדליקה את פידל, והוא נענה להזמנה. להפתעת הנוכחים, שלהם דבורין לא סיפרה דבר כדי שלא יתאכזבו אם יבטל את הגעתו, קסטרו הגיע לטקס החנוכה בבית הכנסת בית שלום בהוואנה, וכהרגלו, נשא נאום ארוך.

 

ב-2010, נכח גם מי שכיהן בזמנו כנשיא קובה, ראול קסטרו, אחיו של פידל, בטקס החנוכה באותו בית הכנסת. ראול קסטרו חבש כיפה לראשו והדליק נר בחנוכייה. קסטרו האח הביע בכך את תמיכתו בקהילה הקטנה של יהודי קובה, וזאת בזמן שאתרי החדשות בעולם דיברו על אלן גרוס, קבלן יהודי־אמריקאי שנכלא בקובה בגין ריגול נגד משטר קסטרו ולהגנתו טען שרק רצה לחבר לאינטרנט את קהילת יהודי קובה. גרוס שוחרר אחרי חמש שנים בכלא הקובני בעזרת ברק אובמה ועלה לארץ.

 

האחים קסטרו אומנם תמכו בקהילה היהודית בקובה, אך שניהם הצהירו הצהרות אנטי-ישראליות ופרו-פלסטינאיות מובהקות, והיחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נגדעו ב-1973.  

 

דוקטורט בלשנורר

 

אדלה דבורין היא נצר ליהודים מזרח-אירופאים שברחו מהאנטישמיות. למרות המצב הכלכלי הקשה בקובה, אף שמרבית חבריה עזבו מזמן למיאמי ואף שהיא יכולה לעלות לישראל, דבורין בחרה להישאר בקובה, שם היא פועלת למען הקהילה היהודית, ובעיקר אוספת תרומות. "יש שאומרים שיש לי תואר שני בלשנורר", אמרה דבורין בריאיון ל"טיימס אוף ישראל" ב-2018; "אני אומרת שיש לי דוקטורט".

 

הקהילה הקטנה של יהודי קובה מתרכזת בעיקר בהוואנה, שבה פועלים כיום שלושה בתי כנסת: אחד אשכנזי, אחד ספרדי ואחד אורתודוכסי. בניגוד לבתי כנסת אחרים בעולם, מחוץ לבית הכנסת בית שלום בהוואנה – בית הכנסת הגדול ביותר בקובה, שנפתח ב-1953 ושפועל בו גם מרכז קהילתי – לא עומד איש בטחון. למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים בין קובה לישראל, יהודי המקום כמעט אינם סובלים מאנטישמיות. דווקא באחרונה דווח על תקרית שבה התעללו בבית ספר בילד שחבש כיפה לראשו ובתגובה הורה בית הספר להורי הילד לשלוח אותו לשם בלי כיפה. תגובה רשמית לאירוע מקהילת יהודי קובה טרם נמסרה. באופן כללי, הילדים היהודים בקובה מעורבים בפעילויות של הקהילה היהודית: ישנם חוגים לילדים ולנוער, וכ-60 ילדים לומדים יהדות ב"בית ספר של יום ראשון".

 

"גם לפני 20 שנה מספר היהודים בקובה היה כ-1,200", אומרת שושנה אהרן. "המספר לא משתנה הרבה במהלך השנים, אף על פי שיש צעירים שעולים לארץ, כי יש גם גיור של בני זוג בעקבות ההתבוללות באי. בשאר העולם מספר היהודים משקף את מצב הקהילה, אך בקובה זה לא כך כי הקהילה מתחדשת כל הזמן. הצעירים גדלים ועוזבים, ואלו שנשארים מתחתנים עם לא-יהודים, שמתגיירים. אף על פי שזה אותו המספר, אלו לא אותם האנשים. הקהילה מעורבת מאוד ובקובה אין סטיגמה על נישואי תערובת".

 

 

פידל וראול קסטרו
פידל וראוך קסטרו. הוואנה (צילום: פלאש90, משה שי)

 

 

"כיום מותר להיות דתי בקובה, אבל בגלל הדינמקיה הייחודית באי, הג'וינט ממשיך לתמוך ברב מצ'ילה שבא לביקור כמה פעמים בשנה, ואז הוא עושה את כל החתונות, את כל הבר מצוות ואת כל הבריתות בבת אחת. תחת קומוניזם, חסרים לקהילה (ולשאר התושבים בעיר) משאבים, וזאת גם דרך לחסוך כסף וגם דרך להגביר את השמחה". 

 

תהיה הסיבה אשר תהיה לכך שלקהילה היהודית בקובה אין רב - כי הקומוניסטים אינם רואים זאת בעין יפה או כי הסיבה היא כלכלית - הרב הקונסרבטיבי שמואל שטיינהנדלר מצ'ילה נוסע לקובה כמעט כל חודשיים. "אני עושה כל מה שהם זקוקים לו מרב בזמן שאני שם", הוא אומר. "אני משמש יועץ להנהגות יהודיות מקומיות, עובד עם מורים מקומיים, עם תנועת הנוער. אני מכוון, משגיח ומלמד את הצוות שאחראי למרבית שירותי הדת באי, חוץ מבית הכנסת עדת ישראל (בית הכנסת האורתודוכסי היחיד בקובה, ד.ק) שמקבל הדרכה מרב אורתודוכסי מפנמה. זאת קהילה יהודית חיה וקיימת. התחייה שלה התרחשה, בסיוע הג'וינט, בתחילת שנות ה-90, ואנחנו עדיין מלווים אותם כדי להבטיח את המשכיות הקהילה. למרבה הצער, הקהילה עדיין לא יכולה להתקיים כלכלית בזכות עצמה, עקב המציאות המקומית הקשה שכולנו מודעים לה. כשאתה מבקר אותם ומשתתף בפעילויות השונות שלהם, מייד מקבלים תחושה של קהילה יהודית תוססת ומסורה בעלת זהות ציונית-יהודית ברורה. מן הסתם יש עוד הרבה מה לעשות, אבל היום התחושה היא שאנחנו הולכים יד ביד. כבר אין צורך להוביל אותם. הם כבר התבגרו ויודעים כיצד לנהל את החיים היהודיים המקומיים שלהם, למרות הקשיים המתמשכים".

 

שאלתי את הרב שטיינהנדלר אם הוא מאמין שקהילה יהודית יכולה לשרוד בלי רב מקומי. "השאלה היא איך רב מגדיר את תפקידו", הוא אומר. "ההבנה שלי של תפקיד הרב היא להגיע לנקודה שבה אתה מאפשר לקהילה לדעת איך להתקדם בכוחות עצמה, ולא להיות תלויה תמיד במישהו אחר. אם אין אני לי, מי לי. הגאווה הכי גדולה שלי היא לבקר בקובה ולמצוא אנשים מקומיים, שהכשרתי במשך כל אותן שנים, מנהיגים את שירותי הדת, מלמדים זה את זה, קוראים את התורה עם טעמי המקרא, מלמדים אחרים איך לעשות זאת, מובילים טקסים, מלמדים, מדריכים את הנוער ומנהיגים את הקהילה. בסופו של יום, זאת בדיוק המטרה שלי כרב. עם זאת, מובן שתמיד יש מקום לרבי לטפח את חיי הקהילה היהודית הדינמיים".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus