צילום: Bob Bekian, Flickr
האם המפלצת של פרנקנשטיין היא הבן של הגולם?
social
facebook whatsup email tweeter
אד סימון, טאבלט מגזין //
11.12.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ברטמן מתייחס ברצינות לאפשרות ששלי חשבה על האגדה היהודית כשכתבה פרנקנשטיין וטוען באופן משכנע כי הרומן שלה נכתב בהשראת וריאציה כלשהי של האגדה. ברטמן מצביע על אגדת גולם שהופיעה בשנת 1808 בכתב עת גרמני מאת הפילולוג הגרמני יעקב גרים, מצמד האחים המפורסם
הגולם ממשיך אפוא לשרוד כחזון יהודי ייחודי; הומונקולוס ("איש קטן" בלטינית) מעפר המזהיר אותנו מפני סכנות הבריאה המלאכותית. החוקר לואיס גלינרט כותב: אם "יש דבר כזה מיתוס מודרני באופן מובהק, הרי שהמיתוס של הגולם הוא בלא ספק אחד החזקים ביותר"
הזיהוי ההיסטורי בין המהר"ל לגולם משקף גם את מעמדו של המהר"ל כאקזמפלר לגאונות מדרשית. כשם שפראג הייתה ביתו של המהר"ל, כך גם מראהו הסדוק מחמר של היצור לנצח יהיה מזוהה עם הרחובות העקומים, המתפתלים ומרוצפי החצץ של הגטו היהודי
בול מציין שקל "לראות כיצד הארכיטיפ של הגולם השפיע על פרנקנשטיין", ופריי מתאר את הגולם כ"מפלצת מכנית [...] כמו זאת בפרנקנשטיין של מרי שלי". רוואן כותבת ש"במבנה הכללי שלה, השיטה של פרנקנשטיין, מזכירה את זו של הרבנים-קוסמים שיצרו את הגולם"
שניהם מבטאים את האימה הגלומה ביצירת אדם מלאכותי, ושניהם נהיו למיתוסים מודרניים מכוננים. האם פרנקנשטיין הוא צאצא ישיר של הגולם? דבר אחד בטוח: הרומאן הגותי "פרנקנשטיין או פרומיתיאוס המודרני" של מרי שלי היא יצירה שלוכדת בתוכה תחושה יהודית עמוקה של טרגדיה

במרכז גטו פראג יושב האלטנוישול, בית הכנסת הישן ביותר באירופה. הוא נבנה כדי לשרת את יהודי בוהמיה במאה ה-13, והמתפללים לחשו שמלאכים נתנו לבנייתו לבנים מהמקדש ההרוס. הסופר פיטר מרשל מתאר את פראג של התקופה ההיא כ"עיר עתיקה של תמיכות דואות וצריחים מחודדים... מרכז של ידע מסתורי וקסום". כשהוא מוקף בבניינים חדשים יותר בצבעי פסטל, בית הכנסת בעל השם הפרדוקסלי "אלטנוישול" (בית כנסת ישן-חדש), מתבלט בצבעי האדמה שלו, המעלים על הדעת אדם מחֵמר; הפורטיקו מחופה הלבנים האדומות שמעל לכניסה לבניין הוא בגוון העפר שממנו נוצר האדם הראשון. הגג מתחדד לכלל חץ לבנים משונן – עליית הגג המכילה את הגניזה של פראג.

 

האגדה על מה שמסתתר בעליית הגג של האלטנוישול מסתובבת לפחות מאז המאה ה-19, אם כי ייתכן שעברה עוד קודם לכן מפה לאוזן. שם, כך סופר, שמר הרב הרנסנסי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל) את שרידי האדמה של יצור החמר המלאכותי שיצר – הגולם. אולם ביקור בעליית הגג של האלטנוישול אינו מגלה ארון קבורה עם אדמה אדומה, וגם לא תלולית של בוץ מנהר הוואלטבה, שם קיבץ המהר"ל את החמר שממנו יצר את ה"אדם" הזה.

 

 

800px-RothwellMaryShelley(1)
מרי שלי (מתוך ויקיפדיה)

 

ואולם, אולי אין זה מקום המנוחה הסופי של הגולם. האיש המלאכותי נע בכבדות על פני ההיסטוריה שלנו, פוסע בצעדיו המגושמים לא רק דרך הפולקלור, אלא גם דרך הספרות, הקומיקס והקולנוע. הוא מופיע בסדרת ספרי הפנטזיה של הסופר טרי פראצ'ט "עולם הדיסק" וברומן הגדול של מייקל שייבון "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". בספרה של סינתיה אוזיק "The Puttermesser Papers" ("מסמכי פוטרמסר"), הגולם הוא אישה שעוזרת ליוצרת שלה להפוך לראשת העיר ניו יורק. ברומן הגרפי של ג'יימס סטורםThe Golem’s Mighty" Swing" ("החבטה האדירה של הגולם"), הוא מסייע לקבוצת בייסבול יהודית במפנה המאה ה-20.

 

הגולם ממשיך אפוא לשרוד כחזון יהודי ייחודי; הומונקולוס ("איש קטן" בלטינית) מעפר המזהיר אותנו מפני סכנות הבריאה המלאכותית. החוקר לואיס גלינרט כותב שאם "יש דבר כזה מיתוס מודרני באופן מובהק, הרי שהמיתוס של הגולם הוא בלא ספק אחד החזקים ביותר".

 

כדי להסביר את הנרטיב הזה, על "אדם מלאכותי שהתברך בכוחות על-טבעיים ויוצא משליטתו של יוצרו", עלינו להזכיר גם את יום השנה ה-250 לגלגול המפורסם ביותר של יצורו של המהר"ל, אפילו שאינו ממוצא עברי, חרף המצלול היהודי-משהו של שמו: פרנקנשטיין.

 

היצירתיות היהודית, הקנטרנות הנוצרית

 

יצירת המופת הגותית של מרי שלי, "פרנקנשטיין או פרומיתיאוס המודרני", נכתבה בשנת 1816, כשהייתה שלי בת 19. זה קרה לאחר לילה של סיפורי אימה שהוחלפו בין בעלה לעתיד המשורר פרסי שלי, המשורר הרומנטי הידוע לשמצה לורד ביירון וממציא סיפור הערפדים המודרני ג'ון ויליאם פולידורי, בעת שהתחממו ליד האח בווילה על אגם ז'נבה בליל קיץ קר.

 

"זה חייב לעורר אימה", כתבה הסופרת לימים, שכן זה האפקט שיגרום "כל מאמץ אנושי ללעוג למנגנון הכביר של בורא העולם". מאז המהדורה הראשונה של פרנקנשטיין, בת ה-500 עותקים, נהפכה המפלצת של שלי לסמל מוסכם להיבריס מדעי וטכנולוגי. לדברי גלינרט, פרנקנשטיין נהנה מ"מעמד שמנקודת מבטה של ביקורת הספרות הוא בגדר אנומליה, סקנדל: זהו מיתוס מודרני".

 

מבקר הספרות נורת'רופ פריי מציין כי וריאציה של המילה "גולם" הופיעה כבר לפני אלפי שנים בספר תהלים, פרק קל"ט, כדי לציין את מה שאין לו צורה (או טרם התגבש לכלל צורה). פיטר קונרד מתאר את השימוש הזה במילה "גולם" כְּמה שנועד לציין "צורה חסרת צורה, גוש של תוהו ובוהו", ומסביר שכותב המזמור מתאר את דוד "מהרהר בנפלאות בריאתו בידי האל", שהתרחשה ב"תחתיות ארץ" שם הוא "כוסה" בידי האל. ניתן לשמוע בפסוק הזה רמזים להבחנה של פרנקנשטיין שכולנו יצורים חסרי צורה, רק חצי-עשויים. הקבלות ממין זה ניתן למצוא גם בתלמוד, במסכת סנהדרין ל"ח ב', שבה מכונה האדם הראשון "גולם", באופן שמעלה על הדעת בצורה מילולית אפילו יותר את ההשלכות של בריאה מסוכנת.

 

הרבה לפני המהר"ל, כבר בימי הביניים, הופיעו בכמה מעשיות יהודיות דמויות של גלמים, ורבות מהן התבססו על טקסטים קבליים, כמו ספר היצירה. החוקר הלל ג'יי קיבל מסביר: "נראה כי מעשיות על יצירת חיים בידי צדיקים היו הכי נפוצות בפולין", ולא בבוהמיה. גרסה אחת ששרדה מפרטת כיצד הרב הפולני בן המאה ה-16, אליהו בעל שם מחלם, יצר גולם. היא תוארה במכתב של האסטרונום הגרמני-נוצרי כריסטופר ארנולד משנת 1674 והעניקה לאגדת הגולם את אחד הפרטים שמגדירים אותה.

 

ארנולד מסביר שהחיוּת של הגולם אינה מווסתת באמצעות פנייה לקלף קסום, כמו בחלק מגרסאותיו של הסיפור, אלא "על המצח של הגולם, הם כותבים: אמת", ועם מחיקה פשוטה של האות הראשונה יכול הרב להשבית את היצור, בהופכו את המילה "אמת" למילה "מת". ארנולד מספר שהגולם הפולני "עושה כל מיני עבודות בית, אבל אסור לו לצאת מהבית". נימוקים דומסטיים ליצירתו של הגולם מעלים על הדעת רובוטים, לא פחות מאשר את פרנקנשטיין; המילה "רובוט" נטבעה בידי תושב פראג אחר, המחזאי המפורסם בן המאה ה-20 קארל צ'אפק.

 

עם זאת, הקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שהחיבור בין דמותו של המהר"ל לגולם היה חלק ממערך של השפעות רומנטיות שהוליד יצירות ספרותיות כמו פרנקנשטיין. המעורבות של המהר"ל בסיפור הגולם היא פרט עלילתי שפותח לראשונה במאה ה-19. החייאת האגדה בידי סופרים, משוררים ומחזאים יהודים הייתה חלק מתופעה של פולקלוריסטים שאספו אגדות עַם כחלק מנטיית הרומנטיקה ללאומנות ספרותית. החוקרת קתי ס. גלבין טוענת שהגולם הוא "עדות לשיח יהודי שמגיב להאשמה הנוצרית-רומנטית שהיהדות בעלת יצירתיות פגומה". בתגובה, סופרים יהודים הציגו את הגולם כדוגמה אותנטית לתרבות עממית יהודית שאמנים יהודים יכולים לחצוב ממנה חומרים והשראה.

 

אוסף של אגדות יהודיות מפראג שפורסם בשנת 1847 מכיל את קווי העלילה הבסיסיים של אגדת המהר"ל, כפי שהם חוזרים ומופיעים באגדה, בספרות ובקולנוע. המחבר כותב שהמהר"ל היה "בקי היטב [...] בקבלה. באמצעות אמנות זו, יכול היה להפיח חיים בדמויות שיצר מחמר... אשר, כמו אנשים אמיתיים, יבצעו כל משימה שנתבקשו לעשות". הטקסט מונה את היתרונות השונים של יצורים כאלה: הם אינם אוכלים, שותים או דורשים תשלום. בהמשך הוא כותב: "המהר"ל יצר לעצמו משרת כזה... לאחר ששם בפיו את השם, ובכך הפיח בו רוח חיים".

 

הגולם הזה ביצע משימות הקשורות במשק הבית – מחיתוך עצים וכלה בנשיאת מים – עד שבשבת אחת שכח הרב להסיר את הקלף מהפה של המפלצת, מה שהוביל לפורענות. המשרת הקסום נעשה זועם, הרס בתים, זרק אבנים לכל עבר, עקר עצים והמשיך להשתולל בצורה נוראית ברחובות". הסופר מודיע לנו ש"הדילמה לגבי הגולם שלו הייתה כמו זו של שוליית הקוסם לגבי המטאטא שלו בשירו של גתה". לבסוף כותב המחבר כי המהר"ל הצליח לקרוע את "נוסחת הקסם מפי הגולם", והיצור התמוטט לערמה מאובקת, כך שאפילו "היום ניתן לראות חתיכות מהגולם בעליית הגג של האלטנוישול".

 

פראג השמחה

 

הלבנים הכהות של הגג הזוויתי של האלטנושול מבהירות למה דווקא שמו של המהר"ל הוא זה שמזוהה עם הגולם. בדיוק כשם שהמעבדות של פרנקנשטיין באלפִּים מספקות זירה מלנכולית דיה, כך גם הסביבה הקלסטרופובית של הבירה הבוהמית. זה נובע ממעמדה של פראג כעיר, אשר בהנהגתו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, רודולף השני, הייתה פתוחה למגוון של רעיונות אלכימיים, הרמטיים, ואפילו אפיקורסיים.

 

 

Wenceslas_Square_end_of_19th_century
פראג של המאה ה-19. מכה למתעניינים באזוטריה (מתוך ויקיפדיה)

 

 

פרנסיס ייטס מספרת שבימי חייו של המהר"ל נהפכה בירת ממלכת הבסבורג ל"מְכֶּה למתעניינים במחקרים אזוטריים ומדעיים מכל רחבי אירופה". זה היה המיליה שממנו אסף רודולף השני את "חוג הקסם" שלו, כפי שמרשל מכנה זאת – אסופה של "המוחות היצירתיים, המקוריים והחתרניים ביותר בני התקופה". נמנו עימו דמויות כמו האסטרונומים יוהאנס קפלר וטיכו ברהה, פילוסופים כמו ג'ורדנו ברונו (שעתיד להישרף על המוקד ברומא) והאסטרולוג ג'ון די.

 

כשהאגדה היגרה מפולין לצ'כיה של היום, השתנתה גם ההצדקה ליצירת הגולם. מרבית הדיווחים על הגולם של המהר"ל מדגישים כי כוונתו הייתה להגן על היהודים מפני הפוגרומים שפרצו בעקבות עלילות הדם ההרסניות. בסיפורים האלה, הגולם של המהר"ל מגן על היהודים, מה שהופך אותו ל"הומונקולוס (כאמור, איש קטן) של העם הטרגי", כפי שתיאר אותו קונרד, שתפקידו להקל את "צערו של המשועבד".

 

הזיהוי ההיסטורי בין המהר"ל לגולם משקף גם את מעמדו של המהר"ל כאקזמפלר לגאונות מדרשית. כשם שפראג הייתה ביתו של המהר"ל, כך גם מראהו הסדוק מחמר של היצור לנצח יהיה מזוהה עם הרחובות העקומים, המתפתלים ומרוצפי החצץ של הגטו היהודי. פראג היא עדן שנפלה; המהר"ל – אלוהות מפוקפקת; והגולם – ה"אדם" החדש שבעיניו הדוממות משתקף ההיבריס שלנו.

 

בליבה שלהם, שני הנרטיבים מספרים מחדש את סיפור הבריאה – הם מעצבים מחדש את האדם הראשון. ההיסטוריון והפילוסוף משה אידל טוען שניתן לתאר את יצירת הגולם כ"ניסיון של האדם להכיר את האל על פי האמנות שהוא משתמש בה כדי ליצור את האדם", או כפי שתיאר זאת ויקטור פרנקנשטיין, הרצון "לחלץ דרך חדשה, לחקור כוחות לא-ידועים ולפתוח לפני העולם את המיתוסים העמוקים ביותר של הבריאה". ואולם, בעודה מגנה את המדען על שחצנותו, מפצירה מפלצתו של פרנקנשטיין בפני יוצרהּ לזכור שהיא היצור שלו, ועל כן עליו להתייחס אליה כאל ה"אדם" שלו.

 

חשיבותה של מילה

 

אף שבדרך כלל קוראים את פרנקנשטיין כרומן מדע בדיוני, הרטוריקה הדתית של שלי מחזקת את הקשר התמטי בינו ובין הגולם: המשלב הלשוני של המפלצת מזהה אותה במפורש עם שפת כתבי הקודש. החוקר ג'ון ריצ'רד מציין שאף על פי שפרנקנשטיין הוא "מדען שהלך רחוק מדי", הרומן עצמו "נטוע בשפה דתית ביותר". ניתן למעשה לקרוא את פרנקנשטיין יותר כמדרש על הבריאה מאשר כמניפסט על המדע.

 

בבואנו להתחקות אחר הדמיון בין היצור הזה ובין הגולם, הבה ניקח את המפלצת של שלי כפשוטה. הטענה שלה על היותה גרסה מעוותת של "אדם חדש" מחברת אותה לאדמה שממנה נוצר הגולם, שכן המילה "אדם" נגזרת מהמילה "אדמה", זאת למרות שמפלצתו של פרנקנשטיין מורכבת מחלקי גוויות שחוברו יחדיו. המפלצת של שלי מהדהדת שוב ושוב את הקשר לאדם הראשון, כך לדוגמה כשהיא מקוננת ש"אלוהים, בהיותו רחום, עשה את האדם יפה ומפתה, בצלמו; אבל הצורה שלי היא סוג מזוהם שלך". החוקרת נורמה רוואן רואה באגדת הגולם גרסה של אותו סיפור עגום, והיא כותבת ש"בני האדם עשויים להצליח ביצירת אדם [...] אולם הבריאה שלהם לעד תהיה בלתי-גמורה ובלתי-מושלמת, והתוצאה שלה תהיה בגדר טיוטה של אדם".

             

קריאה נוספת: עפרי אילני על ההיסטוריה המקוצרת של מיתוס הגולם

              

היסטוריון המדע פיליפ בול טוען כי הבדל אחד הוא שבאגדה היהודית אין "רמיזה מפורשת שהכוונה ביצירת הגולם הייתה אי-פעם לחמוס את כוחו של אלוהים. יצירת הגולם נדמית יותר כמחווה לבריאה האלוהית". למעשה, מדובר בהבדל שטחי בלבד. המחווה מגלה חפיפה עמוקה יותר, המסתמכת על השפה עצמה. בעוד שהגולם אינו מסוגל לדבר, המפלצת של שלי מספקת ניתוח ל"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון.

 

אף שבסיפורו של מהר"ל מהדהדת השתיקה המוזרה של הגולם, מה שהאגדה בכל זאת חולקת עם הרומן של שלי הוא התחושה שהבריאה נעשית באמצעות השפה – באמצעות מילים, טקסט. מדובר ברעיון יהודי ביותר, שכן על פי התנ"ך הבריאה הראשונית של האל את העולם הושלמה עם אמירת המילה "בראשית", והאותיות העבריות נתפסות כדבר מה שמבנה את עולמנו. המהר"ל עצמו האמין כי "התורה מתגלמת בצורות חומריות, וכאשר האדם נוגע בחלק החומרי, הוא נמשך אל החלק הנסתר".

 

בעיני המיסטיקנים וחוקרי תורת הנסתר, התורה לא הייתה רק תיאור היסטורי, אתי ופילוסופי (אם כי מובן שהייתה גם הדברים האלה) - היא הייתה גם אנלוגית; האותיות שלה עצמן נתפסו כמכילות את הגנום האונטולוגי של האופן שבו פועלת המציאות. שליטה באותן מילים נתפסה כמה שמאפשר להפוך את האדם לשליט על המציאות.

 

אף שפרנקנשטיין מוצג כמדען, הוא פועל על פי מטפיזיקה דומה. מנגנון ההנפשה שלו נובע בחלקו מעבודותיהם של אלכימאים מימי הביניים וראשית המודרנה, כגון אלברטוס מגנוס, קורנליוס אגריפה ופרצלסוס – לא בדיוק מלומדים של מבחנות, אלא של כשפים ולחשים. אף על פי שהיו נוצרים, ההבנה שלהם כיצד ניתן לשנות את המציאות באמצעות מילים מזכירה הרבה יותר את המהר"ל מאשר את מדעני התקופה של שלי. העניין הזה בשפה קשור ללבלוב של "בני אדם חדשים", המאחד את פרנקנשטיין ואת סיפור הגולם באופן "יהודי" ביותר. בליבה המוסרית של שניהם ניצב ויכוח על עבודת אלילים ואיקונוקלזם, שמתווך באמצעות תפיסה עברית עמוקה של טקסטואליות.

 

כמה חוקרים הבחינו בנקודות הדמיון הללו, בעודם מתווכחים בנוגע לשאלה אם שלי הושפעה ישירות מאגדת הגולם. בול מציין שקל "לראות כיצד הארכיטיפ של הגולם השפיע על פרנקנשטיין", ופריי מתאר את הגולם כ"מפלצת מכנית [...] כמו זאת בפרנקנשטיין של מרי שלי". רוואן כותבת: "במבנה הכללי שלה, השיטה של פרנקנשטיין, מזכירה את זו של הרבנים-קוסמים שיצרו את הגולם".

 

התיקון הסוציאליסטי של מחברת פרנקנשטיין

 

ואולם, יש בעיה בגנאלוגיה שתציב את מפלצתו של פרנקנשטיין כצאצא של הגולם. ג'ון נאובאוור מציין שהגרסה המוקדמת ביותר של סיפור הגולם מפראג מקורה ברומן של הסופר היהודי-גרמני ברתולד אוארבך משנת 1837 – 19 שנה לאחר פרסום ספרה של שלי. כפי שכבר טען גלבין, סיפורי הגולם שבמרכזם המהר"ל, מקורם במאה ה-19, ולכן נראה כי בלתי-אפשרי שגרסה זו של היצור השפיעה על שלי.

 

החוקר סטיבן ברטמן, לעומת זאת, מתייחס ברצינות לאפשרות ששלי חשבה על האגדה היהודית כשכתבה פרנקנשטיין וטוען באופן משכנע כי הרומן שלה נכתב בהשראת וריאציה כלשהי של האגדה. ברטמן מצביע על אגדת גולם שהופיעה בשנת 1808 בכתב העת הגרמני "Zeitung für Einsiedler". את הסיפור כתב הפילולוג הגרמני יעקב גרים, מצמד האחים המפורסם, והוא מבוסס על האגדה של אליהו בעל שם מחלם.

 

גרים מתאר שם כיצד הגולם "גדל מדי יום ונעשה גדול וחזק יותר מכל בני ביתו". עוד הוא כותב ש"מתוך רשלנות, מישהו הניח לגולם שלו לגבוה עד כדי כך, עד שלא יכול היה עוד להגיע אל מצחו", וכך הפך לבלתי-אפשרית את המחיקה של האות שתשבית את קיומו של היצור, ולכן "האדון ציווה על המשרת להסיר את מגפיו, בחושבו שהגולם יתכופף ואז האדון יוכל להגיע אל מצחו. זה אכן קרה, והאות הראשונה נמחקה בהצלחה, אבל כל ערמת החמר נפלה על היהודי וריסקה אותו".

 

לסיפורו של גרים היתה נימה אנטישמית מובהקת שהקהל הגרמני של זמנו ודאי הבחין בה, ולטענת ברטמן, מוסר ההשכל של הסיפור הוא ש"הדבר היחיד שהיהודים יכולים ליצור זה זבל ספרותי טמא כמו 'הגולם'". אולם ברטמן טוען שיכול להיות ששלי קראה את הסיפור, וכבת פרוגרסיבית לאם סוציאליסטית וכפמיניסטית מחויבת, הפשיטה ממנו את הטונים הגזעניים והשתמשה בעלילה הכללית כחומר הגלם לעיצוב פרנקנשטיין שלה.

 

כדי לבסס את טענתו, חוזר ברטמן אל ההקדמה לפרנקנשטיין, שכתב בעלה של הסופרת, המשורר פרסי שלי, שציין כי הרומן של אשתו הוא בהשראת "כמה סיפורים גרמניים על רוחות רפאים שנפלו לידינו", באותו ליל קיץ בשנת 1816. ברטמן מסביר שההנחה הרווחת היא שאותם סיפורים השתייכו לאסופה ששמה "Fantasmagoriana", גרסה צרפתית לאנתולוגיה גרמנית, אבל אין שום סיבה להניח שאכן אסופה זו היא שהוקראה בקול רם באותו לילה. כמו כן, שלי "ידעה גרמנית די טוב כדי לתרגם שלושה שירים גרמניים לאנגלית – הכול בתוך שנים ספורות מפרסום הרומן שלה". כמקור פוטנציאלי נוסף, ברטמן מצביע על רומן משנת 1812 ששמו "איזבלה ממצרים: האהבה הראשונה של הקיסר צ'רלס", שכתב חברם של האחים גרים (והאנטישמי המוצהר) לודוויג אכים פון ארנים, שהציג שני גלמים שניחנו ביכולת לדבר.

  

 

800px-Loew-rabin-tombstone
קבר המהר"ל בפראג (ויקיפדיה)

 

ברטמן מציע רמז נוסף. הוא מציין כי הנרי קראב רובינסון, הכתב הזר של ה"לונדון טיימס" בהמבורג, היה חבר של אביה של שלי, הסוציאליסט הידוע לשמצה ויליאם גודווין וכי הוא הגיע לגרמניה שנה לפני פרסום חיבורו של גרים. כשחזר כעבור שנתיים, "הוא שמר על קשרי הידידות שלו בגרמניה... והמשיך לבקר לעיתים קרובות בבית גודווין". ברטמן מעלה את ההשערה שרובינסון, שכחבר בחוגים הספרותיים הכיר בוודאי את הסיפור של גרים ואת הרומן של ארנים, עשוי היה להכיר לשלי כתבים אלו; ברטמן מדמיין איך רובינסון אולי דקלם בפניה את "הסיפור של הגולם, כ'מוזרות' שהוא נתקל בה".

 

כך שיכול בהחלט להיות שהמחברת העתידית של פרנקנשטיין נחשפה בשלב מוקדם יחסית למפלצת המפורסמת ביותר בפולקלור היהודי.

  

הפתרון היהודי

 

המבקר הוויקטוריאני מתיו ארנולד טען כי "העולם נע בין שתי נקודות השפעה – עבריות והלניזם" - והוסיף כי שני המודלים הללו התנגשו, התאחו והתמזגו בתרבות המערבית. בעיני ארנולד, עבריות מעידה על תפיסת מציאות איקונוקלסטית, אמונית ומונותיאיסטית, ואילו התרבות ההלניסטית היא רציונלית, מדעית ופוליטיתאיסטית. לא ברור באיזה משני הקטבים למקם את פרנקנשטיין, בייחוד לאור אזכורו את פרומתאוס בכותרת המשנה שלו, המסמנת אותו, לכאורה, כהלניסטי. ואולם לדעתי, על פי הקריטריונים שהגדיר ארנולד, ולמרות כותרת המשנה שלו, פרנקנשטיין של שלי הוא יצירה עברית להלכה, שלוכדת בתוכה תחושה יהודית עמוקה של טרגדיה, שאותה היא חולקת עם אגדת הגולם.  

 

מבקר הספרות והכומר הישועי לשעבר, ג'ק מיילס, כותב ש"הציוויליזציה המערבית היא צאצא של אתונה וירושלים" ומבחין בין שני סוגים של טרגדיות: "סוג הטרגדיה הראשון נובע מבחוץ; השני מתעורר מבפנים". אם להמשיך את קו המחשבה של מיילס, ניתן לטעון שהטרגדיה היוונית, שבה את גורל הגיבור קובעים כוחות רבי עוצמה שמחוץ לשליטתו (כגון האלים), משקפת קיום פגאני, פוליתיאיסטי, ולכן היא "טרגדיה של גילוי".  

פרנקנשטיין, לעומת זאת, אינו רומן על גילוי, אף שהדמות שעל שמה הוא קרוי היא של מדען. הרומן של שלי הוא על יצירה. ברוח הדיבר השני, היא מזהירה מפני האמנות.

 

לפי התפיסה היהודית, יצירה בעקבות האל היא טעות קטלנית; שלי אינה מוטרדת מהתגלית של המדען, אלא מכוח היצירה של האמן, של האל. הטרגדיה היהודית כצורה ספרותית, יטען מיילס, אינה עוסקת בכוחות בלתי-אישיים, חיצוניים לנו, אשר חורצים את גורלנו, אלא באופן שבו הבחירות החופשיות שלנו מובילות למפלתנו. מה שעלינו לחשוש מפניו אינו הגורל, שאותו אנו מגלים, אלא מפני מה שאנו יוצרים בבואנו לחקות את האל. על פי הפרדיגמה ההלניסטית, היצירה מתרחשת ביקום שכבר קיים, ואילו על פי הקוסמולוגיה העברית, היצירה של האל היא יש מאין - וכל מעשה יצירה נוסף, בין שהוא של המהר"ל ובין שהוא של פרנקנשטיין, משקף בהכרח את המעשה הראשוני הזה. כל אקט של יצירה הוא מסוכן, ומכאן האיסור על יצירת צלמים. טענתו של פרנקנשטיין על "כמה מסוכנת היא צבירת ידע" מתבטאת היטב בדימוי של הגולם המשתולל ברחבי הגטו באותה שבת אומללה, ומוסר ההשכל של האגדה היהודית, כך לפי מרשל, הוא ש"אפילו היצירה המושלמת ביותר יכולה להיעשות כוח הרסני".

 

אם כן, מה שעלינו לזכור הוא שפרומתאוס אולי היה מדען, אבל המהר"ל, פרנקנשטיין והאל – הם כולם אמנים. נותר לנו רק לגלות מי מבין השניים – אמן או מדען, מגלה או יוצר – מסוכן יותר.

 

אד סיימון הוא עורך בכיר בכתב העת "The Marginalia Review of Booksופרופסור-עוזר ללימודי אנגלית ותקשורת באוניברסיטת בנטלי. ספרו " America and Other Fictions: On Radical Faith and Post-Religion" ("אמריקה ופיקציות אחרות: על אמונה רדיקלית ופוסט-דת") עתיד לראות אור בהוצאתZero Books בשנה הקרובה.  

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus