מה קורבן פסח מלמד? ששוויון בנטל הוא תנאי לזהות, לזיכרון וללכידות לאומית

1. דמי חסות

הקרבת קורבנות היא מהפולחנים העתיקים והאוניברסליים ביותר בתולדות האנושות. הרעיון פשוט: האדם והאל מקיימים סחר חליפין – האדם משלם, האל מספק. האדם משלם בדבר מה בעל משמעות לו – החל במאכל, דרך חיית משק וכלה באחד מילדיו. האל בתמורה סולח, נרגע, מגן. מזכיר משהו? נכון, זהו רעיון "דמי החסות", בצורתו הגולמית ביותר.

כל מערכת יחסים אנושית הבנויה על הפחדה, האשמה, איום בפגיעה, ומנגד, הניסיון לפייס במנחה, לרַצוֹת דרך תשלום והקרבה מתבססת על חיקוי מעוות של דגם יחסים זה; לכן, אנו מכנים נפגעי תקיפה מינית, נפגעי התעללות, נפגעי טרור, נפגעי סחיטה וכדומה בשם "קורבנות".

2. אמביוולנטיות

הקרבת הקורבנות היתה הפולחן המרכזי בבתי המקדש ונקראה בפשטות "עבודה". יחס הנביאים וחז"ל להקרבת הקורבנות אמביוולנטי; מחד, 142 מצוות מבין 613 המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות, ובפרקי אבות כתוב: "על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מאידך, הם הכירו במקור האלילי של המנהג, אסרו איסור חמור על קורבנות אדם והזהירו מהקרבת קורבנות בלא חרטה פנימית: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (משלי).

מחד גיסא, לאחר חורבן בית המקדש השני החליפה התפילה ("עבודה שבלב") את הקרבת הקורבנות; מאידך גיסא, שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה, מבקש המתפלל את חזרתה של עבודת הקורבנות: וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתְךָ, וְאִשִׁי יִשְׂרָאֵל. אמביוולנטיות זו קשורה, כך נדמה, לשאלה של תלות-עצמאות, לקיחת אחריות או התחמקות ממנה.

3. מכבסה יפהפייה שלי

כאמור, מזהירים הנביאים מהקרבת קורבנות כמכשיר לניקוי המצפון והאשמה ולהסרת כתמים של אחריות. בשפה העברית אין חלופה מדויקת למושג Accountability באנגלית, וייתכן שלא במקרה: נדמה כי מושג זה, המחבר בין לקיחת אחריות ובין משמעות מעשית לכך, אינו רלוונטי לציבוריות הישראלית, שבה התבססה נורמה של לקיחת אחריות במילים בלבד, בלי מעשים.

"אני האחראי הבלעדי למלחמה הזאת", מצהיר ראש ממשלה, או "אני אחראי לכל הקורה במשרדי", מצהיר שר בכיר, ומעבר להצהרה, לא קורה דבר. אין תשלום אמיתי, אין קורבן – ולכן גם אין משמעות להצהרה.

4. "משני צדי המטבע"

קורבנוּת ואשמה הן לעתים צורות פרימיטיביות של יחסים; שתי צורות של אותה המטבע. מצד אחד, תחושה של "עשו לי עוול, קיפחו אותי, פגעו בי, ניצלו אותי", והמצד השני של המטבע, תחושה של "אתה אשם, פגעת, חטאת". ומהו אותו מטבע כפול פנים? תפיסת עולם של שחור-לבן, של טובים ורעים. תפיסה המודדת את המעשה האנושי רק, או בעיקר, דרך פריזמה מוסרנית ושיפוטית.

חייל הנח"ל החרדי (צילום: יעקב נעמי, פלאש 90)

כך ניתן לראות כיצד מתקבעים בלא תזוזה סכסוכים ארוכי שנים בין עמים, בני זוג, אחים ועוד. כל צד מתבצר בתחושתו ומייחל לשופט (בבית המשפט, בשמים, בקליניקה וכד') שיקבע את צדקת חוויתו וינזוף או יעניש את הפוגע. ולמה עמדות שכאלה מקבעות את הסכסוך? כי כאשר הנרטיב, החוויה, הם של "אשם-קורבן", בקשה ללקיחת אחריות ממי שחש קורבן נתפסת כחוסר אמפתיה במקרה הטוב וכהאשמת הקורבן במקרה הפחות טוב (ועכשיו גם המגשר או היועץ נהיים למקרבנים).

ועם זאת, הצעה לראות במי שנתפס כאשם (בעיני עצמו או בעיני האחר) אחראי רק באופן חלקי למה שקרה נתפסת כסלחנות שאינה במקומה. במצב שכזה, שבו האחריות אינה שלי, הרי שהשינוי אינו בשליטתי. כך זה נתקע, בלי תזוזה. לו ניתן היה לעקור את שיח האשמה-קוּרבנוּת מתהליכים של יישוב סכסוכים, היינו מגלים כיצד באורח כמעט פלאי ניתן להגיע להסכמות, לחיים בצוותא ולשלום בעולם הזה.

5. קורבן הפסח – שיוויון בנטל

קורבן הפסח הוא קורבן שכל יהודי צריך להיות שותף בהקרבתו. כמו הדרישה למחצית השקל בהקמת המשכן, כך גם הדרישה שפעם בשנה ישתתף כל אחד ואחד מהעם במאמץ וישתתף בהקרבת הקורבן. מה מלמד אותנו "קורבן הפסח"? ש"שיוויון בנטל" הוא תנאי לזהות, לזיכרון וללכידות לאומית. חברות דמוקרטיות אימצו עיקרון זה ותובעות מן היחיד להקריב קורבן משלו למען הכלל: מתשלום מסים ועד גיוס לצבא.

אלא מאי? בהוויה הישראלית של ימינו אנו, הקורבן האישי אינו שיוויוני, ויש תמיד מי שמשלם יותר, ומנגד – מי שחי על חשבונו של המקריב. אם נבין את שורשי הרעיון היהודי של השוויון בנטל, מרגעי הלידה שלנו כעם במדבר סיני, דרך העבודה בבית המקדש, נבין עד כמה עמוקה וקיומית המחלוקת סביב האי צדק בחלוקת הנטל. נבין מדוע מי שמתחמק מלשאת בנטל, החומרי והקיומי, מוותר בעיני רבים על זכותו להיות חלק מהקבוצה, חלק מהחברה.

אם כן, מוטיב הקורבן ומוטיב האשמה הולכים יד ביד עם רעיון לקיחת האחריות והמחויבות לאחר. יישוב מחלוקת, חברה צודקת וחברה סולידרית יושגו רק בוויתור על שיח קורבני.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי