-היהודים-באים
קרבנות - מה משמעות השינוי שעברה החברה ביחס לקרבן?
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
16.3.15
קרבנות - מה משמעות השינוי שעברה החברה ביחס לקרבן?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"פרופ' משה הלברטל: באקט ההקרבה אתה הופך בעצם לקרבן של התוקפנות שלך. המחבל המתאבד הוא הקרבן, הוא עושה את עצמו לקרבן. קשה למצוא תוקפנים שלא עשו את ההיפוך הזה. כל תוקפן רואה את עצמו כקרבן. הקרבן מאפשר אלימות; הוא ה-victim של התוקפנות של עצמו"

גם זה קשור לדאעש: על משמעות הקורבן אז והיום

המשמעות המקראית של המושג "קורבן" השתנתה במרוצת השנים ממנחה לתיאור של נרדפות. מה מלמד השינוי הזה? אריאל הורוביץ קיבל תשובות מפרופ' משה הלברטל ומד"ר אלון גן

המהפכה הציונית, שהתפתחה בשלהי המאה ה-19 ובמרוצת המאה ה-20, חוללה תמורה לא רק בתפיסה העצמית של היהודים  – מקהילות שפזורות ברחבי העולם ללאום השואף לייסד אומה בישראל - אלא גם בתפיסה של השפה העברית. בנסיבות אלה, מילים שהיו לאורך הדורות חלק מטרמינולוגיה דתית מובהקת, עברו טרנספורמציה עמוקה והחלו לשמש מושגי יסוד בשפה העברית החילונית המודרנית. כך היא למשל המילה "אגדה": אם בתקופת חז"ל האגדה שימשה לתיאור החלקים הלא-הלכתיים של התלמוד, שכללו הגות ומחשבה, ובתוך כך גם סיפורים, הרי שהעברית המודרנית חילנה את האגדה והשתמשה בה כדי לתאר סיפורי עם ומיתוסים, גם כאלה שאפשר לספר לילדים לפני השינה.

 

ברוח זו, המילה "קורבן" עברה תהליך דומה. המשמעות הדתית ההיסטורית של המילה קורבן ייחסה לה פירוש דתי-ליטורגי, ואילו בתחילת המאה ה-20 החלה המילה לשמש במשמעות חדשה. הפרעות ביהודי מזרח אירופה, וביתר שאת, השואה והקמת מדינת ישראל, העמידו פרשנות חדשה למילה: תיאור של מי שנרדף בגלל מוצאו היהודי, או לחלופין, מי ששילם את מחיר ההגנה על המדינה היהודית.

 

"המשמעות הראשונה של המילה 'קרבן' היא המשמעות המקראית, והיא – 'קרבן', במובן של 'להביא'", מסביר את תהליך השינוי פרופ' משה הלברטל, שפרסם לפני כמה שנים ספר באנגלית "על הקרבן" (on (sacrifice. "המקבילה שלו היא המנחה. כמו שאת הקרבן מקרבים, את המנחה מניחים. הקרבן הוא מתן, אך הוא מתן שהמעבר שלו מיד הנותן ליד המקבל אינו מובטח. לכן אתה רק מקרב, כי אתה לא יודע אם הקרבן יתקבל או לא. המובן השני הוא קרבן במובן של victim – קרבן אונס, קרבן רצח. זו שאלה מעניינת מה מקשר בין שני המובנים האלה. אני חושב שזה קשור בעובדה שהקרבן המקראי הוא קרבן שיש בו חפות. הבהמה חייבת להיות חפה, תמימה, כדי שאפשר יהיה להקריב אותה. גם הקרבן העברי המודרני הוא חף מפשע. בכל אופן, זו משמעות מאוד מאוחרת – היא מתחילה להופיע רק בתחילת המאה ה-20. כשיהודים נטבחו בפוגרומים בימי הביניים, לא קראו להם 'קרבנות'. המובן השלישי, שגם הוא מאוד מאוחר בעברית, הוא המובן של 'להקריב למען': 'הקרבתי למען ילדיי', למשל, או 'הקרבתי את חיי למען מטרה מסוימת'". 

 

 

קורבנות
הקרבן הוא מתן, אך הוא מתן שהמעבר שלו מיד הנותן ליד המקבל אינו מובטח

 

 

לפי הלברטל, הקרבן נושא פוטנציאל של אלימות, והוא יכול להסביר גם חלק מן הפרקטיקות של ארגוני הטרור האסלאמיים היום, ובראשם דאעש. "ישנה תפיסה שאם דבר מסוים הוא בעל ערך, ראוי להקריב למענו", הוא אומר, "אם אנחנו מעריכים דבר מסוים, הרי שראוי להקריב למען הדבר הזה. אבל הרבה פעמים יש היפוך של הזיקה הזאת, שבה מקדשים דברים באמצעות קרבן, כלומר - אם הקרבנו משהו, סימן שהוא בעל ערך. זה מייצר עימות אלים. ההיפוך הוא שבמקום שהדבר הקדוש יהיה ראוי לקרבן, הדבר שהקרבנו למענו הוא הקדוש. לזה מתלווה תפיסה שמאפשרת אלימות באמצעות קרבן: היות שאני הקרבתי למען משהו, מותר לי גם ליטול חיים למענו. יש מחזה של אלבר קאמי, 'המתנקש הצודק', שמבוסס על אירוע שקרה ב-1906: טרוריסט מהשמאל רצח את הדוד של הצאר. אשתו של הנרצח רצתה להעניק חנינה לרוצח, אך הוא סירב ואמר: 'אם אני לא אמות עכשיו, מה שעשיתי לא היה ראוי'. כלומר, אקט הקרבן מקדש את האלימות".

 

בנקודה זו אפשר לראות את הקשר שבין הקרבן לאלימות, המושרש במעשה ההקרבה.

"הדבר היותר עמוק וחשוב הוא שבאקט ההקרבה אתה הופך בעצם לקרבן של התוקפנות שלך. המחבל המתאבד הוא הקרבן; הוא עושה את עצמו לקרבן. קשה למצוא תוקפנים שלא עשו את ההיפוך הזה. כל תוקפן רואה את עצמו כקרבן. הקרבן מאפשר אלימות; הוא ה-victim של התוקפנות של עצמו".

 

האם גם במסורת היהודית קיים פוטנציאל כזה של הסתכלות על הקרבן?

"יש פרשנויות מסוימות של סיפור עקדת יצחק שמעוררות את הפוטנציאל האלים הזה. למשל, כאשר מתארים את סיפור העקידה כהקרבה, כסיפור שבו אברהם מקריב את המצפון, ואז הוא בעצם נהפך לקרבן של העקדה. אבל מה שמאפשר את הקרבן של העקדה – וכך זה גם בהרבה מופעים אנושיים של אלימות – הוא ההיפוך של תוקפן-קרבן. התוקפן, למעשה, בעצם מציג את עצמו כקרבן, וזה מאפשר לו לרצוח. כך גם אצל טרוריסט: מה שמאפשר לו להרוג חפים מפשע הוא התפיסה העצמית שלו כקרבן. המחבל חושב שהוא הקרבן, והעולם שבחוץ הוא התוקפן, ולכן זה מאפשר לו לעשות את מה שהוא עושה".

 

"מתי כבר יהיה לסבתא שלי מספר על היד"

ד"ר אלון גן, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים שפרסם באחרונה את הספר "קרבנותם – אמנותם", שבו שרטט את מה שהוא מכנה "שיח קרבני" שהשתלט, לדבריו, על התודעה הישראלית וכן על חלקים נרחבים בדעת הקהל הבינלאומית. "קבוצות מגדירות כיום את הזהות שלהן בעיקר כעיבוד של טראומה, שהיא בבחינת הדבק המלכד את הזהות שלה", מפרט גן, "אצל הפלסטינים זו הנכבה, אצל המזרחים – האפליה העדתית, אצל בוגרי הקיבוצים - הלינה המשותפת. אני קורא לזה 'ויקטימולוגיה', כלומר, קרבנוּת. בפוליטיקה קרבנית תמיד מישהו אחר אשם. הקרבן זוכה לאמפתיה, לפיצויים כספיים, לאהדה ציבורית. יש כאן שילוב של שיח פוסטמודרני עולמי שמאדיר ומעצים את הקרבן ובין שיח פוסט-ציוני מקומי שמנסה לתת ביטוי למפסידים ולמנוצחים".

 

אבל בסופו של דבר, הקבוצות הללו אכן חוו טראומה קולקטיבית מסוימת, והן מעוניינות לתת לה ביטוי, כדי לתקן את העוול ולהשתחרר ממנו.

"ודאי שאני רואה ברכה במצב שבו יש קולות נגד העוול, אבל הטענה שלי היא שהשיח הקרבני הוא שיח מנציח מציאות, ולא שיח משנה מציאות. אם שיח הקרבנות היה אמצעי לשינוי המציאות ולהיחלצות מן המצב של הקרבן, הוא היה מבורך בעיניי, אבל קורה כאן משהו אחר לגמרי. קח למשל את הפליטות הפלסטינית. נכון שהיתה כאן טראומה אמיתית, אבל הפלסטינים מנציחים את הפליטות שלהם, כי כך הם זוכים לפיצויים ולאמפתיה ומסירים מעליהם את האחריות למצב שלהם. נוח לך להישאר קרבן, כי זה מטיל אחריות על האחר. אני מציע שיח אלטרנטיבי, שיח ריבוני שמחייב אחריות ובחירה. נכון, ריססו אותך בדי.די.טי, ישנת בלינה משותפת - הכול נכון – אבל עכשיו השאלה היא מה אתה עושה עם זה, איך אתה לוקח אחריות וממשיך הלאה. כאשר אתה מתקרבן ומקרבן את עצמך כדי להשיג את המשאבים, אתה מנציח את המציאות. אתה לא באמת רוצה להשתחרר ממנה".

 

את הרצאותיו על השיח הקרבני פותח אלון גן עם שיר של קלריס חרבון, פעילה מזרחית פמיניסטית, שבו היא עושה המשגה מעניינת לשואת יהודי אירופה ולטראומה של המזרחים בישראל. את השיר היא מסיימת בשורה: "מתי כבר יהיה לסבתא שלי מספר על היד". "מאין הרצון הזה שלסבתא המזרחית יהיה מספר על היד?", שואל גן, "משום שהמספר על היד הוא מין חותמת רשמית של סבל. בארצות הברית, למשל, האינדיאנים והאפרו-אמריקאים דרשו שיוקם מוזיאון שמנציח את הטראומה שלהם ליד מוזיאון השואה המקומי. אנשים מחפשים את הקרבנות. ככל שתציג סיפור יותר קרבני, זה יהיה יותר פופולרי".

 

"הוויכוח הוא לא על היותך קרבן או על הצורך להוקיע את העוול", אומר גן, "השאלה היא מה אתה עושה: האם אתה מבקש להיחלץ מן המצב שלך, או שאתה הופך את עצמך לקרבן, ואז אתה צריך לשמר את הקרבנות? יש בדיחה על ילד בן 11 שהולך לפסיכולוג אחרי שהרטיב במיטה. אחרי שנה שואלים אותו מה השתנה, והוא אומר – 'כל כך טוב לי. אני ממשיך להרטיב, אבל טוב לי עם זה'. זה מה שקרה בשיח הקרבני: הוא נעשה מכונן זהות. מה שצריך זה לעבור לשיח ריבוני – שיח שמבקש לצאת מעמדת הקרבן הכל כך פופולרית".  

 

איך אפשר לעבור משיח קרבני לשיח ריבוני? זה לא כל כך פשוט. 

 

אלון גן תמונת פרוטרט
לשים סוף לשיח הקרבני. ד"ר אלון גן

 

 

"יש כל מיני דרכים להנכיח את התפיסה הריבונית וכל מיני תחומים שבהם זה יכול לקרות: פילוסופיה, ספרות, פסיכולוגיה, פוליטיקה. ניקח את תחום הפסיכולוגיה, למשל. פסיכולוגיה ריבונית היא זו של ויקטור פרנקל. פרנקל עבר את מחנות הריכוז והשואה, והוא מראה איך בתנאים הקשים ביותר היו אנשים שהתנהגו כקדושים, ואחרים שהתנהגו כחזירים. במצבים הכי קשים, היו שבחרו להיות קרבנות, ואחרים שבחרו באחריות. האלמנט המרכזי כאן הוא בחירה, אחריות ומחויבות. לא אתה בחרת להיות אב שכול או אב לילד אוטיסט, אבל השאלה היא, ברגע שזה קרה, מה אתה עושה עכשיו".

 

איזו דוגמה אתה יכול לתת מתקופתנו למעבר משיח קרבני לשיח ריבוני?

"אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר היא המחאה החברתית של קיץ 2011. גם במחאה היה מתח בין שיח קרבני לשיח ריבוני. היו אנשים שרק חיפשו איך להטיל את האשמה על האחר – על הממסד, על הממשלה – והיו אחרים שאמרו: הגיע הזמן לקחת אחריות על גורלנו, לשנות, לעשות דמוקרטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. למעשה, זה שחזור של מה שמכונני המדינה ניסו לעשות כאן. יש היסטוריון יהודי-אמריקאי נשכח ששמו שלום בארון, שיצא נגד מה שהוא כינה 'הגישה הבכיינית של ההיסטוריוגרפיה היהודית'. יש נטייה לתאר את ההיסטוריה שלנו כרצף אחד של פוגרומים. בארון יצא נגד הגישה הזאת. מהו בעצם המפעל הציוני? הגיעה קבוצה גדולה של חלוצים, ואלה אמרו: אנחנו אדונים לגורלנו, אנחנו נקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, לא נהיה יותר קרבנות, לא נהיה יותר פאסיביים, אלא נבנה ונבנה. בעיניי, צריך לאמץ את השיח הזה ולחזור לתנועה של ריבונות".

 

 

אולי יעניין אותך גם פרשת צו shutterstock_120556264 האירוע התקיים ביום ראשון,
20:00 / 22.3.15
בראש החודש שבו נחגוג את פסח, ובפתחו של השבוע שבו נקרא את פרשת צו.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus