זיכרון עם שורשים
זיכרון עם שורשים
social
facebook whatsup email tweeter
27.12.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
צום עשרה בטבת מצוין ביהדות כיום אבל על חורבן ירושלים ועל אירועים נוספים שחלו בסמוך לו. המשמעות שנוספה לו במאה ה-20, כיום הקדיש הכללי על קורבנות השואה, נדחקה ונשתכחה. אסף גולן מנסה להסביר מדוע

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים, ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. אולם אחרי קום המדינה נוספה לעשרה בטבת משמעות נוספת – הרבנות הראשית קבעה אותו כיום הקדיש הכללי לקורבנות השואה. אז כיצד קרה שמשמעות זו נשכחה, וזכרון קורבנות השואה מצוין ביום השואה שחל בכ"ז בניסן?

עשרה בטבת כיום תחילת המצור
על פי המתואר בתנ"ך, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית לשלטון צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל): "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחודֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחודֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִים וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב כה, א). המצור הבבלי נמשך שנה וחצי, עד לכיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה ה-11 לצדקיהו
 (586 לפנה"ס). יש לציין שבראיית חז"ל הצום לא היווה יום שציין מסכנות או צער, אלא תזכורת מתמדת לפאר העבר ולשאיפה לשחזר את הפאר הזה על ידי שיבה לארץ ישראל ובנייה מחודשת של המרכז הדתי (בית המקדש) בירושלים.

בנוסף לחורבן ממלכת ישראל צירפו חז"ל אל האבל בצום עוד אירועים, שהתרחשו בסמיכות לעשרה בטבת. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית  (תרגום השבעים) על ידי המלך תלמי, בניגוד לדעתם של חכמי ישראל, ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה שהנהיגו את עם ישראל בשיבת ציון. לדעת מסורות נוספות בעם ישראל, בט' טבת נולד גם ישו הנוצרי ("אותו האיש"). מסורת זו מקבילה באופן יחסי לתאריך חגיגות חג המולד ותחילת השנה האזרחית. יש לציין כי האבל על הולדת ישו הוצנע עם השנים, כתוצאה מהחשש המובן לפרעות בקהילות ישראל ביום זה.

צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף, בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית. עקב קלותו של הצום, חולים, נשים בהריון ונשים מיניקות אינם צריכים לצום.

עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי
לאחר קום המדינה הוכרז עשרה בטבת על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לקורבנות השואה. יום זה קבעה הרבנות לאמירת קדיש על קורבנות שמועד פטירתם לא ידוע למשפחותיהם. קביעת היום בעשרה בטבת נעשתה במודע ובניגוד ליום השואה הממלכתי בניסן; זאת משום שעל פי מסורת ישראל לא נקבעים ימי אבל בחודש ניסן שבו חלה יציאת מצרים. עם זאת, ההבדל בין התאריכים אינו נובע רק מהנוהג הדתי והוא מייצג שתי השקפות עולם ביחס לשואה.

 yd_vshm
"העולם הדתי תופס את השואה כנקודה ברצף ההיסטוריה של עם ישראל" (יד ושם, צילום: פלאש 90)

הרבנות הראשית, והעולם הדתי בכלל, תופסים את השואה כאחד משרשרת הארועים הקשים שעבר עם ישראל במהלך הדורות. השואה היא עוד נקודה ברצף ההיסטוריה של עמנו, רצף הכולל את חורבנות בית המקדש, כשלון מרד בר כוכבא, ושאר הטרגדיות שפקדו את העם. כלומר, לפי הראייה הזו, לאורך כל הדורות ניסו צוררים מסוגים שונים להשמיד אותנו, וגם השואה היא אירוע בכלל זה. ההצבה הזאת על ציר ההיסטוריה מאפשרת נתינת פשר הגיוני גם לחולניות השנאה של העם הגרמני הנאור במאה העשרים. מיקום רדיפות הנאצים בהקשר ההיסטורי הזה מאפשר גם להשתקם מהאירוע ולהמשיך את חיי היצירה הבריאים הלאה, וזאת כיוון שמדובר באירוע בעל הקשר של זמן ומקום ולא בתופעה מפלצתית חסרת הסבר ומובן.

בין עשרה בטבת ליום השואה
לעומת גישתה של הרבנות, מייסדי מדינת ישראל העדיפו לקבוע יום מיוחד בלוח השנה שבו החברה הישראלית מתייחדת עם קורבנות השואה. אחת הסיבות לכך היתה התנכרות מודעת לציר הזמן היהודי העתיק. השקפת העולם של אבות הציונות העדיפה התעלמות מההיסטוריה היהודית באלפיים השנים שקדמו להקמת המדינה. שנות גלותו של העם היו חסרות את מיתוס הגבורה שעליו חינכה התנועה הציונית. אבותינו לא תאמו את האידאל של בר כוכבא, אליו רצו להידמות החלוצים. שאיפת ההתעלמות הזו גם מנעה את צירוף יום השואה ליום אבל דתי אחר, תשעה באב, צירוף שגם הוא היה מעורר את זכרונות העבר שמהם בקשה הציונות להתנער. בכלל, ההעדפה הייתה לדלג על ההיסטוריה הגלותית של היהודים.

הצידוק לגישה זו נבע מהמחשבה שכך ייווצר בארץ טיפוס יהודי בן חורין, שלא מושפע מהגלות. בפועל גרם נתק היסטורי זה לחברה בישראל להיות מנותקת מעברה, מצב שהופך את מדינת ישראל המודרנית לחסרת שורשים בארץ ישראל. ההצדקה היחידה לקיומנו בארץ הפכה, מנקודת מבט זו, לתלויה אך ורק בשואת יהודי אירופה. לשון אחר: מגיע לנו כי עמנו עבר טרגדיה נוראית ואנו מסכנים. עדות לבעיה זו היא העובדה שגם היום הזהות הישראלית מובנית בעיקר על שואת יהודי אירופה. לכן גם קוריוז כמו גניבת השלט הנאצי "העבודה משחררת" יצר זעזוע גדול בישראל, וזאת על אף שמדובר במזכרת לחורבן ולרצח. עם נורמאלי היה מזמן שואף למחוק בעצמו את מחנות ההשמדה, כדי שלא יהוו מזכרת לחולשתו. רק חברה שנשענת על הטרגדיה כבסיס לקיומה ממשיכה לדבוק בסמלים פולחניים של מוות. השכחת ההיסטוריה היהודית וההתמקדות בישראליות מהווה בסופו של דבר מתכון בטוח גם לשכחת השואה; חברה שבורחת מזיכרון תמחק את כלל זיכרונותיה, מתוך חוסר יכולת להתמודד איתם.

דוגמא לתחילתה של שכחת השואה בישראל מתבטאת למשל בפרשת החשבונות הרדומים של קורבנות הנאצים בבנקים הישראליים. בחלק מהבנקים במדינה היו קיימים חשבונות רדומים, שנפתחו על ידי יהודים שנספו בשואה. קיומם של חשבונות אלו הוכחש במשך שנים רבות. רק לאחרונה, בגלל לחץ ציבורי ומשפטי, הודו הבנקים בקיומם. מצב זה הוא דוגמא עצובה להכחשת שואה במדינת ישראל; הכחשה שנעשית על ידי גופים שקברניטיהם הם דור שני או שלישי לניצולים. קשה להבין איך מוסדות ואנשים שמאורעות השואה מוכרים להם מקרוב מתנהגים כך. רק לאור תרבות ההשכחה שהתפתחה בארץ ניתן להבין ולעכל תופעה קשה כזו.

מבחינה רבה, תרבות נטולת שורשים היא תרבות נכה. נכות זאת, שנוכחת מאד בחיי מדינת ישראל, מטילה צל על השיח התרבותי במדינה ומקשה עלינו לעכל את אירועי ההווה. זאת משום שכדי לעכל אירועים קשים זקוקים האדם הפרטי והחברה בכלל להיסטוריה שעל בסיסה מתפענח המצב הנוכחי. התמונה ההיסטורית מהווה מסגרת תפיסתית שמתוכה מפענח העם את רצף אירועי חייו. עשרה בטבת, על הזיכרון ההיסטורי המורכב הכרוך בו, יכול להוות מסגרת כזו.

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"
לתגובות: 
editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus