והילד הזה הוא ארנב
והילד הזה הוא ארנב
social
facebook whatsup email tweeter
יעל דר //
9.3.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מיץ פטל", אחד מספרי הילדים הפופולריים ב-40 השנים האחרונות, הוא למעשה יצירה חתרנית, שפונה היישר אל הילדים - ללא תיווכם של המבוגרים

לא רבים יודעים שב-1970, עם יציאתו לאור של "מיץ פטל", פרי עטה של חיה שנהב ומכחולה של הציירת תמרה ריקמן, ה"סתמיות" הנפלאה שלו וחוסר הסמכותיות שלו עוררו מבוכה לא קטנה בקרב קובעי הטעם המבוגרים. גם מנכ"ל הוצאת עם עובד אליעזר פרי לא רווה נחת מהספר: במכתב ששיגר ב-5 בפברואר 1970, זמן קצר לאחר פרסומו, אל ירוחם לוריא, מנהל המערכת והעורך הראשי, האשים את ט. כרמי, עורך ספריית הילדים של ההוצאה, שהוציא ספר יקר וחסר ערך:

 

"אמש קראתי את הספר החדש מיץ פטל וחשבתי שחבל מאד שהוצאנו את הספר הזה שעלה לנו כסף רב [...]. תוכנו של הספר וצורתו, לדעתי, אינם עומדים על הגובה ולא יעוררו את התעניינותם של הילדים. אינני מבין מדוע ט. כרמי החליט להוציאו לאור על ידינו. הספר הזה לא יימכר [...]".

  " היעדר "מסר" הוא עיקר הסיפור. שם הספר, "מיץ פטל", מייצג זאת יפה: חוויית הקריאה של הספר כמוה כשתיית מיץ פטל מתוק - אין ילד שלא שׂשׂ לשתות את המשקה האדום והמתוק הזה, ואין מבוגר שלא מדקלם לפחות פעמיים ביום באוזני הילד: 'זה לא בריא ולא מזין' "

המאבק על הוצאת הספר והתקבלותו הנלהבת בקרב קהל הקוראים מעידים על נוכחותו החזקה באותה עת של גורם חדש בקביעת ה"יפֶה הספרותי" לילדים: הצרכנים, מבוגרים וצעירים, שידעו להוקיר את הרוח "האזרחית" הנושבת מהספר, שפניה אל הפרט ואל פרטיותו. הצלחתו חסרת התקדים הוכיחה שהבית לא רק היה לזירת העלילה המרכזית, אלא גם למרחב שבו נקבע הטעם, כלומר זה שבאיו צורכים את הספר, קוראים ושופטים אותו.

כ-20 שנה אחרי קום המדינה, במקום ילד חלוץ החי בהתיישבות העובדת (ועל פי רוב - קולקטיב של ילדים בני ההתיישבות העובדת), נחגג עתה בפה מלא בהוצאת הספרים הפועלית עם עובד הילד האזרח. שהרי מיץ פטל, הארנב הקטן, הוא כל כולו ילד-אזרח. יש לו מרחב פרטי, הוא אינדיבידואל, יש לו זכות לפרטיות וההתחברות עמו אינה מובנת מאליה.


הסיפור פותח בבית סגור ומוגף, הנצפה מבחוץ על ידי "החיות בחורשה", ומכריז כבר בעמודו הראשון על קיומו של מרחב פרטי בעל אפיונים ייחודיים:

 
petel
         מיץ פטל זה טעם של ילדות
 

היו לו וילונות צהובים.

חלונות ירוקים ותריסים אדומים.

 

סופו הטוב חוגג את פנים הבית, בהתכנסות עליזה בדל"ת האמות של מיץ פטל:

 

"חה חה", צחק מיץ פטל ופתח לפניהם את הדלת, ואמר: "אז אם אתם חברים שלי,

אז בואו אלי הביתה".

[...] מיץ פטל כיבד את החברים שלו

בסוכריות ועוגיות ובוטנים ושוקולד

וגם נתן להם לשתות

מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות גבוהות.

 

סוד קסמו של "מיץ פטל" טמון בכך שהוא יוצא נגד השררה הדורית באשר היא, ויהיו נציגיה אשר יהיו: מחנכים, משוררים "מקצועיים" או הורים. ככזה הוא מסרב להציע לקוראיו "מסר" שמוכתב מלמעלה. לכן, ממש כמו החיות בחורשה שתוהות "מי הוא מיץ פטל?", נותר גם טיבו של הסיפור עמום עד סופו.

למעשה, אפשר לומר שהיעדר "מסר" הוא עיקר הסיפור. שם הספר, "מיץ פטל", מייצג זאת יפה: חוויית הקריאה של הספר כמוה כשתיית מיץ פטל מתוק - אין ילד שלא שׂשׂ לשתות את המשקה האדום והמתוק הזה, ואין מבוגר שלא מדקלם לפחות פעמיים ביום באוזני הילד: "זה לא בריא ולא מזין".


פריקת העול והוויתור על ריצוי המבוגרים ניכרים גם באיורים ה"לא יפים" וה"לא מיומנים", לכאורה, של תמרה ריקמן. השפה החזותית, זו ה"נקראת" על ידי הילדים בלא צורך בתיווך המבוגרים, מסמנת ייצוג כמו-אותנטי של ילדים ושחרור מהצורך למצוא חן בעיני המבוגר המתווך את הספר.


כמו שנהב, גם ריקמן באה אל ספרות הילדים משדה אחר, במקרה זה שדה האמנות, וזהו לה ספר הילדים הראשון שאיירה. בבחירתה בסגנון נאיבי אך לא מתיילד, בציורים שכאילו נעשו בידי ילדים ובחומרי יצירה ילדיים, ובוויתור על הכורך להציג מיומנות אמנותית וירטואוזית, מרמזת גם ריקמן על הכתרת הילדים כמי שקובעים את שפת הספר. ירצו, יזמינו את הספר פנימה, לא ירצו - לא יזמינו.

 

מתוך הספר "דודה של שום איש: קלסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", העומד לראות אור בהוצאת עם עובד וסל תרבות ארצי.

למידע על אירוע לבת לבן ולמי שמתעניין על תרבות הילדים של ראשית המדינה בהשתתפות ד"ר יעל דר


מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus