מנוחה נכונה: על ההיררכיה של המוות

"אבי התאבד בשנות ה-60. לא ידעתי שהוא התאבד. אני זוכרת במעורפל את השבעה ואת החודשים שבאו אחריה, אבל זוכרת בבירור את התחושה שעכשיו לא מדברים - לא עליו ולא על התאבדותו". נתן נחושתאי, אביה של ד"ר שירלי אברמי, שמשמשת מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, התאבד כשהיתה בת שמונה. "גיליתי שהתאבד רק בגיל 12, לאחר שמצאתי מכתב ובו הזכירו את התאבדותו", היא משחזרת, "רק כעבור 25 שנה יכולתי לדבר על ההתאבדות. כתבתי תזה שבעקבותיה התחלתי לראיין אנשים שקרוביהם התאבדו – ורק משם הגעתי אל משפחתי".

 

ב-2012 פרסמה אברמי את ספרה "עדיף שהיה מת במלחמה", העוסק בתחושותיהן של משפחות המתאבדים (להלן, "שארי התאבדות"). באחרונה יצא הספר באנגלית, בהוצאת אופיר ביכורים. אברמי עקבה בו אחרי שארי התאבדות ומצאה כי החוויות המשותפות להם הן רגשי אשמה קשים, כעס רב, פחד מכך שההתאבדות היא נטייה גנטית העוברת במשפחה ופחד – בעיקר של הילדים שהוריהם התאבדו – להגיע לגיל שבו התאבד בן המשפחה.

 

בימים אלה ניתן למצוא בחנויות ספר נוסף שדן בשאלת ההיררכיה של המוות הבוחן מהו "מוות טוב" ומהו "מוות רע" בתרבות הישראלית: "עושים את המוות", שיצא באחרונה בהוצאת רסלינג. מחברו, ד"ר זהר גזית, מציג ניתוח של "ארגונים שהמשותף להם הוא קידום רפורמות שנויות במחלוקת בתחום המוות ושמנהלים פעילות שעלולה לעורר רתיעה חברתית והתנגדות של גורמי ממסד".

 

בניגוד ל"מערכת המוות ההגמוני", כפי שהוא מכנה אותה, גזית עוקב בספרו אחרי ארגונים ישראלים שמערערים על ההגמוניה ומציעים לה חלופות. "אני בוחן את פעילות ארגון בשביל החיים, שמתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ותומך במשפחות שיקיריהן התאבדו", הוא מסביר" "בד בבד, אני מנתח את פעילותו של ארגון ליל"ך, שתומך בחולים סופניים שאינם רוצים להאריך את חייהם ובארגון מנוחה נכונה, שמציע קבורות אזרחיות".

 

במסגרת פעילותם, מבקשים ארגונים אלה לשנות את מה שנחשב בעיני ההגמוניה ל"מוות טוב" ול"מוות רע"."'מוות רע' ו'מוות טוב' הם מונחים מוכרים באנתרופולוגיה ובחקר המוות", אומר גזית, "מעל הכול, מוות הוא אירוע מערער בכל תנאי. צריך, במירכאות, 'להשתלט' עליו כדי שחברת החיים תמשיך להתקיים. יש שותפות בין ההגמון ש'משתלט' על המוות ובין מי שמציית לפרקטיקות ההגמוניות. אם נסתכל למשל על פרקטיקות הקבורה בישראל, נגלה שהן ברורות מאוד. גם אם אני לא מזדהה עם הטקס, יהיה מי שיגיד לי מה לעשות. שנינו נשמר כך את הסטטוס קוו".

 

איזהו מוות טוב, איזהו מוות רע

 

בתרבות ובהלכה היהודית להתאבדות יש מעמד מיוחד בין המיתות הרעות. "בישראל, שבה מנוהל המוות בידי רשויות הדת, אי אפשר להתחמק ממאות שנים של סנקציות ואיסורים הלכתיים חמורים נגד התאבדות", אומר גזית, "גם אם כיום לא קוברים מחוץ לגדר, ההלכות תמיד מהדהדות ברקע, ובראשינו. לכך יש להוסיף את העובדה שברוב החברות יש היררכיית מוות, והמוות שיעמוד בראשה יהיה מוות לאומי.

 

 

עטיפת ספרה של אברמי

 

"בישראל, בשל המלחמות, הטרור והשואה, יש משקל ייחודי למוות הלאומי. מוות לאומי הוא 'מוות טוב' במובן הזה שיש לו משמעות חברתית, שעוסקים בו במערכת החינוך, שהוא נוכח בתרבות דרך ימי הנצחה ויצירות בטלוויזיה ובקולנוע. התאבדות נמצאת בקצה השני של הסקלה. מדובר במוות אזרחי, לא טבעי, כזה שערער על הכרעת החברה מי יחיה ומי ימות".

 

"בניגוד להתאבדות, נתפסת הנפילה בקרב כמוות שלא אירע לשווא וככזה שמכבד את המשפחה באבלה", כותבת אברמי בספרה, "המשפחה נתפשת אז גם כחלק מ'משפחת השכול', גוף קיבוצי המיוחד לישראל. הנופלים בקרב נתפשים כחיילים שמתו 'על מזבח המולדת', במלאם את חובתם האזרחית. בכך הפך מותם להרואי ודמותם כראויה לכבוד ולזיכרון; לעומתם, המתאבדים נמצאים בקצה האחר של סקאלת הגאווה והבושה של נסיבות המוות, ולכן לא רק את נסיבות מותם יש להסתיר, אלא גם אותם עצמם ואת זכרם".

 

למרות הדברים, אברמי אינה חושבת שהיררכיית המוות בישראל היא בהכרח ייחודית. "התאבדות היא בושה בישראל ובעולם כולו", היא אומרת, "אני מקבלת עכשיו תגובות רבות מקוראים אמריקאים בנוסח: 'חבל שאבי לא נהרג בווייטנאם'. יכול להיות שבישראל, בגלל המלחמות, ההיררכיה אכזרית יותר. יש גם היררכיה ברורה בין מתאבדים. בגלל מקומו של הצבא, חיילים שמתאבדים נמצאים בראש הסולם. בתחתיתו נמצאים מתאבדים חולי נפש".

 

ד"ר אבשלום אדרת הוא יו"ר עמותת בשביל החיים, העוסקת בדרכים למניעת התאבדויות ותמיכה במשפחות. בנו, ערן אדרת, התאבד לפני 20 שנה בעת חופשה מצה"ל.

 

ערן היה בעת ובעונה אחת בלב הקונצנזוס החברתי, כחייל, וגם בשוליו, כמתאבד.

אדרת: "נכון. הוא היה בשוליים מבחינת יחס החברה, אבל צה"ל העניק לו יחס סטנדרטי. נשאלנו איך אנחנו רוצים שהוא ייקבר, ובהלוויה נורה מטח יריות. צה"ל שולח מדי שנה נציגים לאזכרות שלנו. עבר זמן רב כל כך, עד שהנציגים עצמם אינם יודעים מהי סיבת המוות.

 

"קבורות מחוץ לגדר הלכו והתמעטו, עד שנעלמו כליל בישראל. זה אפשרי הודות לרבנים, שפסקו שייתכן שבשלב שהמתאבד כבר לא היה יכול לחזור בו, הוא התחרט. להלכה יש גיבוי מחקרי: מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בעולם על המעטים שניצלו מניסיונות התאבדות ברגע האחרון, גילו שברגע שניצולים עזבו את המעקה, הם התחרטו.

 

"עם זאת, בחברה הישראלית מוצמדת למתאבדים ולמשפחותיהם סטיגמה קשה. לפני התאבדותו של ערן, כשהייתי שומע על סיפור התאבדות, הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא 'מה לא בסדר במשפחה הזאת?'. חשיבה כזאת עדיין רווחת בציבור הישראלי. התאבדות היא המוות היחיד שאנשים מתביישים בו. בישראל זה חזק מבמקומות אחרים בעולם, בגלל אתוס המוות ההרואי, אבל גם שארי ההתאבדות בחו"ל חווים בושה קשה ורגשות אשמה קשים".

 

קריאה נוספת: הספר שבוחן כיצד החברה החרדית מתמודדת עם התאבדות

 

משתמש אנונימי המכונה "למ"סניק בדימוס" כתב בטוקבק בתגובה לכתבה על התאבדויות שפורסמה ב"הארץ": "משרד הפנים, החברה קדישא והלמ"ס (שכפוף למשרד רה"מ) משתפים פעולה בהסתרת מספר המתאבדים בישראל, שהוא מהגבוהים בעולם (אחד ל-10,000 בשנה). כדי לא להיקבר מחוץ לגדר ומחמת הבושה, הרשויות נעתרות בקלות לבקשת המשפחות (ואף מציעות את עזרתן) ברישום כוזב של סיבת המוות. יש כ-60 סיבות מוות ברשומות של משרד הפנים שפגיעה עצמית היא אחת מהן, אבל ניתן כאמור לבחור סיבה אחרת. לכן, בין הנתונים שמפרסמת הלמ"ס ובין המציאות – אין שום קשר".

 

מה חושב אדרת על הטוקבק הזה? "עד היום לא נעשה מחקר מסודר בעניין. מרבית החוקרים מדברים על הערכת חסר של 20 אחוז, ואם נכליל אותם, נגיע לכ-500 מקרי התאבדות בשנה", הוא אומר, "אינני מאמין שקיימת קונספירציה להעלים נתונים או להציג תמונת שווא. עם זאת, אני מכיר מקרים שבהם המשפחות מעדיפות שרישום סיבת המוות יהיה אחר, ושמעתי על רופאים שמשתפים עם כך פעולה. אפשר לכתוב 'מוות בעקבות נפילה' מבלי לכתוב 'נפילה בקפיצת ראש מהקומה ה-16'".

 

שינויים מרחיקי לכת בתחום האובדנות

 

מה הביא את גזית לכתוב דוקטורט על ארגוני המוות החלופי בישראל? "בעבודת המאסטר שלי התעניינתי בנשים שחוו אובדן יילוד", הוא משחזר, "שאלתי: איך אישה שעברה אובדן כזה חשה בתוך חברה שמעלה על נס את האימהות? כיצד היא מבנה את הזהות שלה כאימא בתוך חברה כזאת? מות יילוד הוא 'מוות רע': מוות בלא לגיטימציה חברתית, שלא עוסקים בו ולא מרבים לדבר עליו, שאין תוכניות ממשלתיות שמטפלות בו. התחלתי לבחון את המונח 'מוות רע' ואת היבטיו השונים. כך הגעתי להתאבדויות, ומשם המשכתי הלאה: מיתה לא מקובלת, גסיסה לא מקובלת, טיפול בלתי מקובל בגופה.

 

 

עטיפת הספר של גזית

 

"יש כה מעט פעילויות חלופיות ביחס למוות בישראל", סבור גזית" "בסופו של דבר, הארגונים שבחנתי עדיין לא הגיעו אל לב החברה הישראלית, ובשנים שאני מלווה אותם, אני מזהה שינוים אטיים. התוכנית הלאומית למניעת התאבדות נמצאת בפרשת דרכים; ארגון מנוחה נכונה, הדואג לקבורה אזרחית, נהנה בשיאו מכ-20 סניפים ברחבי הארץ. כיום יש הרבה פחות. 'חוק החולה הנוטה למות' עדיין לא מיושם במידה רבה, והגדרתו מצומצמת יחסית. האופן הנכון והמקובל למות הוא בבית החולים, לפי הוראת הרופאים. לאדם הנוטה למות ולמשפחתו יש מקום במשא ומתן על אופן המוות רק בדרכים עקיפות, בהבנות מתחת לשולחן. באחרונה עלה החוק לכותרות עקב מותו של שמעון פרס, שפנה לפני מותו לארגון ליל"ך ומילא טפסים רפואיים שבהם קבע כיצד יש לטפל בו. אני מקווה שזה נדבך משמעותי".

 

איפה בכל זאת אתם מזהים התקדמות?

"ההיררכיה של המוות אינה סטטית", מדגיש גזית, "כל הזמן יש שינויים ומאבקים, בעבר ובהווה. בימי קום המדינה, קורבנות השואה זכו להתייחסות מזלזלת או מבטלת. עם הזמן, מתי השואה אומצו לתוך הקולקטיב. כיום אנחנו רואים את משפחות קורבנות הטרור נאבקות כדי לשנות את מעמדן ולהצטרף למשפחת השכול. אלה אמנם תהליכים ארוכים, אך הם מתרחשים כל הזמן".

 

"בשנים האחרונות התחוללו שינוים מפליגים בנושא אובדנות", אומר אדרת, "המדינה קיבלה אחריות על הסוגיה, הקצתה כסף, התקינה כמה תקנים. יש תוכניות. נפגשנו עם שרי הרווחה והבריאות ועם הנשיא ריבלין. אלה פגישות שהיו דמיוניות עד לפני כמה שנים. עם זאת, כל זה מתקדם בקצב אטי. עובר זמן רב עד שמכסים את כל הנושאים, ולא כולם חושבים שהצפה ודיבור על הנושא הם הדרך למנוע מקרי התאבדות. לדעת המתנגדים, דיבור על מקרה התאבדות עלול להדביק אובדניים אחרים".

 

מה אומרים המחקרים?

לדברי אברמי, "הדרכים היעילות ביותר למניעת התאבדות הן צמצום הגישה לאמצעים שעלולים להרוג, כמו כלי נשק או תרופות והגברת המודעות דרך דיבור. מחקר אמריקאי מצא באחרונה כי נוהל של 'סוייסייד סקרינינג' (שאלון על התאבדות) שנעשה בקרב סטודנטים, מקטין את שיעורי ההתאבדות. אנשים מרגישים מוגנים יותר כששואלים אותם אם חשבו להתאבד. עם זאת, חשוב לדעת איך לדבר על התאבדות. אסור לעשות לה גלוריפיקציה. זה נשמע אבסורדי, אבל מתבגרים רבים לא מבינים שמתים מהתאבדות. הם לא באמת מבינים שזה סופי".

 

"מחקרים מצדדים באופן גורף בהצפת הנושא ובדיבור עליו, באופן אחראי כמובן", מסכים אדרת, "גם התקשורת צריכה להיות אחראית. במקום לפרסם כותרת בנוסח 'צעיר נמצא תלוי בחדר האמבטיה', שעלולה להיות מידבקת מבחינת האובדניים, צריך לכתוב: 'צעיר התאבד עקב מצוקה אישית בלתי נסבלת'".

 

איך היית מדבר עם בנך אם היית יכול לחזור 20 שנה אחורה?

"הייתי שואל אותו: 'אתה חושב על מוות?' 'יש לך מחשבות התאבדות?'. סביר להניח שהוא היה עונה בחיוב. ברגע שעונים בחיוב, מגיבים כמו שמגיבים כשרואים אדם מסתובב בבלבול לאורך כביש סואן. מורידים אותו מהכביש ומשיגים עזרה". 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6