שירת הנודד
שירת הנודד
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
20.11.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
שבע שנים אחרי האלבום המצליח, מוריס אל מדיוני מתאחד עם רוברטו חואן רודריגז. רגע לפני ההופעה, זהר אלמקייס ראיינה את הפסנתרן האגדי על נדודים, על שורשים ועל המוזיקה, שמגשרת על הכול

במשך שנים רבות היה מוריס אל מדיוני בבחינת סוד לא ייאמן כמעט, מעין אנומליה שרק סיפורי הגירה בני זמננו יכולים לייצר: פסנתרן אגדי שנדד בין שלוש יבשות ומצא את עצמו לבסוף, בגיל 80 פלוס, לאחר שזכה להכרה עולמית בכישרונו המיוחד ובחשיבותה של יצירתו, ממש מתחת לאפה של סצנת המוזיקה הישראלית, בנתניה. נדמה כי בשנים האחרונות הולכת ומתגברת החשיפה ליצירתו וההיכרות עם סגנונו המוזיקלי הייחודי - רבות הודות למוסדות כמו התזמורות האנדלוסיות בישראל, בית אבי חי ואתר האינטרנט קפה גיברלטר (גילוי נאות: כותבת שורות אלו נמנית עם מערכת האתר).
 

אל מדיוני נולד באלג'יר, בעיר הנמל אוראן (ווהראן), שהיתה למרכז תרבותי ומוזיקלי המושפע,  בשל מקומו האסטרטגי, ממוזיקה ברברית, קובנית, אנדלוסית וכמובן, גם ממוזיקה ערבית. באוראן נולדה גם מוזיקת הראי, ושגריריה בעולם, מוזיקאים עכשוויים, כמו חאלד וראשיד טהא ילידי אוראן, הושפעו מיצירתו של אל מדיוני. בשלב מאוחר יותר היגר אל מדיוני מאלג'יר לפריז, וממנה לישראל, ובתוך כך, כל העת, שילב בנגינת הפסנתר שלו בין מקצבי ראי למקצבים קובניים ולטינו-אמריקאיים אחרים ולא דילג בדרך גם על השפעות של מוזיקת בוגי-ווגי, שלמד, כפי שיספר לי מאוחר יותר, בדרך מפתיעה ובלתי צפויה, כראוי לסיפורו המפותל.

mvrys_lmdyvny_tsylvm_gngy"בכל מקום שהופעתי בו, קיבלו את המוזיקה שלי". אל מדיוני (צילום: גנגי)

למעשה, חיית ויצרת בשלוש ארצות, בשלוש יבשות: אלג'יר, צרפת וישראל. כיצד התייחסו במקומות הללו למוזיקה, והיכן היה לך הכי קל ליצור מוזיקה ולפרוח מבחינה אמנותית?

באלג'יר הלחנתי הכי הרבה יצירות, ובאוראן היה קהל מדהים, שהבין היטב מה אני שר. בכל אחד מהמקומות האלה חייתי בתקופה שונה בחיי, אבל מוזיקה היא שפה אוניברסלית, ובכל מקום שהופעתי בו קיבלו את המוזיקה שלי. אמנם עזבתי את אלג'יר די צעיר, כי לא ממש היתה אפשרות להמשיך לחיות שם, אך הגעתי לצרפת, ושם הצפון אפריקאים היו מנגנים את המוזיקה שלהם, עד שכל הנושא של מוזיקת עולם פרח ופסטיבלים ממשלתיים התחילו להזמין מוזיקאים. בישראל הוזמנתי מדי פעם לנגן במשך השנים, ותמיד הרגשתי שאנשים בישראל אהבו אותי. לפני כמה שנים, עשו בפסטיבל ישראל מופע מחווה לי, והוא שודר בערוץ הראשון. אני חושב שזה אומר הרבה.
 

בהתאם לנדודיך, המוזיקה שלך נודעה בעולם כולו ככזו המשלבת בין סגנונות שונים - אנדלוסי, ג'אז, רומבה, בוגי-ווגי וראי. באיזה סגנון אתה מרגיש הכי בבית?

רומבה זה המוזיקה שאני מרגיש בה בבית. המפגש בין הראי למוזיקה הקובנית קורה אצלי כשאני מנגן בפסנתר: בין יד ימין ויד שמאל. המקצב האפרו-קובני הוא ביד שמאל והאורנמנטציה ביד ימין. החוזק שלי כמוזיקאי מבחינתי טמון בידע שלי ברומבה.


מתי לראשונה נתקלת במוזיקה קובנית ומה משך אותך בה?

כל חיי שמעתי מוזיקה לטינית. אני מרגיש את עצמי 20 אחוז אוריינטלי, 80 אחוז מערבי. כשהייתי נער, פרצה מלחמת העולם השנייה, וחיילים אמריקאים היו מסתובבים באוראן. הם הסתובבו בברים, ואני ניגנתי בפסנתר באחד הברים. חלקם היו פורטוריקנים ומאמריקה הלטינית, לא רק מקובה, והם היו מבקשים לנגן לפעמים. כך נחשפתי לראשונה למוזיקה שלהם והתאהבתי. " אני מרגיש את עצמי 20 אחוז אוריינטלי, 80 אחוז מערבי. כשהייתי נער, פרצה מלחמת העולם השנייה, וחיילים אמריקאים היו מסתובבים באוראן. הם הסתובבו בברים, ואני ניגנתי בפסנתר באחד הברים. חלקם היו פורטוריקנים ומאמריקה הלטינית, לא רק מקובה, והם היו מבקשים לנגן לפעמים. כך נחשפתי לראשונה למוזיקה שלהם והתאהבתי "

 

אוראן שבלב
 

התאהבותו של אל מדיוני במוזיקה הלטינית הובילה גם, בסופו של דבר, לחיבור בינו לפרקשניסט רוברטו חואן רודריגז, שאיתו יופיע אל מדיוני בבית אבי חי ב-25 בנובמבר. רודריגז הוא מוזיקאי קובני שהיגר לארצות הברית, ואף הוא הושפע ממקור בלתי קונבנציונלי: מוזיקה יהודית, שהכיר במסגרת עבודתו כנגן אירועים. לצד ארבעת אלבומי הסולו של רודריגז, הוא הקליט ב-2006 אלבום יחד עם אל מדיוני, ששמו Descarga Oriental ("ג'אם סשן אוריינטלי", בתרגום חופשי).

 

האלבום זכה להצלחה עולמית ולווה בסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, ובעקבותיו, בשנת 2007, זכה אל מדיוני בפרס ה-BBC למוזיקת עולם.  "ניגנתי בארצות הברית, במוסקבה, בלונדון ובגרמניה, ובכל העולם היתה לי הצלחה", נזכר אל מדיוני ברגע הזכייה, "אבל המופע בלונדון שבו קיבלתי את הפרס הזה היה הכי מפתיע בקריירה שלי".

מעט לאחר מכן, לפני כשלוש שנים, הגיע אל מדיוני לארץ, ומאז הוא חי בנתניה. הבחירה הלא שגרתית הזאת הגיעה לאחר ניסיון קודם וכאוב של אל מדיוני להגר מכאן, אך הפעם, דווקא בגיל מאוחר, זכה לחוויה חיובית יותר - הן אישית והן מוזיקלית.
 

מדוע החלטת להגיע לישראל והאם אתה עדיין, אחרי כל מסעותיך, מתגעגע לעיר הולדתך אוראן?

בפעם הראשונה הגעתי לישראל ב-1961 וניסיתי לחיות כאן. משרד הקליטה שמו אותי באשדוד המדברית, שהיו בה בתים בודדים. ניגנתי עם ג'ו עמר. זה היה קשה מאוד, ועזבתי אחרי חצי שנה לפריז, כי חבריי המוזיקאים שם קראו לי לבוא וכי הרגשתי שלא היה לי ממש מה לתרום בארץ. בגיל 82 החלטתי יחד עם אשתי לבוא לישראל, כי יש לי כאן ילדים ונכדים. אני אוהב את הישראלים וחי כאן טוב יותר מאשר בצרפת. בנתניה כולם מדברים צרפתית; לא קשה להתאקלם. אבל אוראן תמיד בלבי, ועצוב לי שאין אפשרות לבקר בה.


מה דעתך על הפופולריות הגוברת של המוזיקה האנדלוסית בישראל, בעקבות הצלחתן של התזמורות האנדלוסיות בשנים האחרונות?

זה מבורך, כמובן, שלא ישכחו את המוזיקה הנפלאה של השורשים שלנו.

 

חוזר לשורשים
 

דווקא באחרונה הזדמנה לאל מדיוני האפשרות לחזור באופן כלשהו אל שורשיו ולשתף פעולה עם מוזיקאים בני ארצו, במסגרת תזמורת "אל גוסטו". התזמורת הייחודית היא תולדה של הסרט הדוקומנטרי "אל גוסטו" (2011) של הבמאית סאפינז בוסביה, ילידת אלג'יר שחזרה עם מצלמתה אל המאסטרים של מוזיקת השעבי - מוזיקת העם של מרוקו ואלג'יר - יהודים ומוסלמים כאחד, ובהם אל מדיוני. בסרט ההיסטורי הזה מספר אל מדיוני כי כבר מגיל שלוש נהג להאזין לדודו סעוד, המוזיקאי הגדול, ולהעמיד פנים שהוא מנגן על עוד.


 

 בעקבות הסרט, הקליטה התזמורת שני אלבומים באורך מלא והופיעה ברחבי העולם. על המתחים הפוליטיים האפשריים שיכולים ללוות מפגש שכזה משיב אל מדיוני בהתמקדות הנחושה והטבעית שלו בעיקר - המוזיקה. "המוזיקאים האלג'יראים לא אוהבים את ישראל, אבל הם אוהבים אותי וצוחקים איתי ומכבדים אותי כאמן. המופע נולד אחרי שצילמו את הסרט עלינו, וכל זקני המוזיקאים מצרפת ומאלג'יר נפגשו שוב. זה היה מרגש כי כשהופענו, באמת היה קהל יהודי וקהל ערבי, קהילות שנדיר לראות יחד במופעים בפריז, אבל הם הגיעו מאחר שגם על הבמה קיים הערבוב הזה".  


ועל אף חדשנותו המוזיקלית של אל מדיוני ויכולתו להסתגל לסגנונות ולזמנים המשתנים ולשלבם בצורה הטבעית ביותר אל תוך המוזיקה שלו, כששאלתי את אל מדיוני מיהם האמנים האהובים עליו ביותר, הוא ענה: "אני אוהב את לילי בוניש, אבל הגדולה מכולם זאת לין מונטי. אין כמוה בעולם - גם בצרפתית וגם בערבית".

המופע של מוריס אל מדיוני ורוברטו חואן רוזריגז Descarga Oriental ייערך בבית אבי חי, ביום שני, 25.11, בשעה 20:30

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus