לשיר תחת המכבש: הגיע הזמן לנפץ את המיתוסים של שירת העבדים
לשיר תחת המכבש: הגיע הזמן לנפץ את המיתוסים של שירת העבדים
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
16.7.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר גיא דוביוס: שירת העבדים לא הגיעה מאפריקה; היא הושרה בידי העבדים בארצות הברית. כן, אפשר למצוא מקצבים דומים ומאפיינים אפריקאיים, אבל חשוב להבין שהמסורת הזאת באה בתוך מפגש עוצמתי מאוד עם סיטואציה פוליטית-חברתית-כלכלית קיצונית וקשה ביותר"
"ד"ר נירית בן ארי: חטפו את האנשים האלה, כלאו אותם, הפשיטו אותם עירום ועריה ולקחו מהם כל רכוש שהיה להם, אומרת בן-ארי. "אבל מה שהם הביאו היה בתוך הגוף שלהם - המוזיקה, המקצבים, הריקוד"
באחת התקופות האפלות בהיסטוריה האמריקאית צמח הז'אנר המכונה "שירת עבדים". התנגדות, משטור או ביטוי עצמי - מה באמת מסתתר מאחורי המסורת העקובה מדם?

לפני שלוש שנים נשאה מישל אובמה, אשת נשיא ארצות הברית דאז, נאום שעורר גלים רבים. "אני קמה כל בוקר בבית שנבנה בידי עבדים וצופה בבנות שלי, שתי נשים צעירות, שחורות, אינטליגנטיות, משחקות עם הכלבים שלהם על מדשאת הבית הלבן". התזכורת הזאת לכך שהבית הלבן, מגדלור הדמוקרטיה של העולם המערבי, נבנה בחטא, בידיהם של קורבנות של אחד הפשעים האיומים בהיסטוריה האנושית, לא החליק בגרונם של שמרנים לבנים בקלות.

 

על אף היקפיו העצומים של סחר העבדים בארצות הברית, שנמשך מאות שנים ונפסק לחלוטין לפני פחות ממאה, לא נעשים מאמצים לאומיים עיקשים לשמר את זכרו. אומנם הדיון על שילומים לצאצאי העבדים שוב עלה לכותרות בשנים האחרונות, בעיקר בזכות כתיבתו של העיתונאי והסופר טא-נהסי קואטס, אלא שנדמה שהזיכרון הקולקטיבי האמריקאי מעדיף למחוק את הכתם הזה מההיסטוריה שלו. כך לדוגמה קיימים בארצות הברית מוזיאונים בודדים שמוקדשים לזכר העבדוּת, לעומת עשרות מוזיאונים לזכר השואה ברחבי מדינות אמריקה, אף שכפי שנהוג לומר היום – אסור להשוות. 

אולי יעניין אותך גם פסטיבל התנ"ך של בית אבי חי 13.06.19 -פייסבוק-פריסה פסטיבל התנ"ך של בית אבי חי

 

אבל הזיכרון התרבותי לא שוכח - לא את קצב הפטישים ההולמים על מסילות הרכבת, לא את קרקושי השלשלאות בעומק הספינות, לא את תפילותיהם המהוסות של חסרי התקווה וגם לא את החיים שהיו יכולים להיות ונגמרו. נדיר למצוא תיעוד בכתב של עבדים שמספרים על חייהם, אבל המוזיקה שלהם נשארה. שירת העבדים, שהתגלגלה גם למוזיקת גוספל ובלוז, ממשיכה להדהד עד היום במוזיקה עכשווית, אינה מאפשרת להרפות, אינה מאפשרת לשכוח.

 

בשבוע הבא יתקיים במסגרת פסטיבל "ימים של נביאים" בבית אבי חי ערב שירי עבדים, אירוע מוזיקלי-ספרותי שיחקור שירי עבדוּת של עמים ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, מיציאת מצרים, דרך מוזיקת העבדים השחורים בארצות הברית ועד לעבדוּת בת ימינו.

 

"חשוב להתייחס למונח הזה של שירת העבדים באופן ביקורתי", אומר ד"ר גיא דוביוס, אמן וחוקר העוסק בהיסטוריה ובפוליטיקה של הקלטת סאונד. "זו קטגוריה שקשורה לאחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית. הביאו בני אדם ממקומות שונים באפריקה לארצות הברית והפכו אותם לרכוש. הפסיפס התרבותי שממנו הם הגיעו עבר מכבש רציני שמתוכו התפתחו הצורות האלה, שאחרי זה באו חוקרים וקראו להם שירת עבדים. אבל מי שטבעו את המושג הזה היו בעצם לבנים.

 

 

"בתחילת המאה ה-20 התחיל חוקר הפולקלור האמריקאי ג'ון לומקס לחקור שירי קאובויז. המהלך שלו היה מהפכני כי ארצות הברית סבלה מנחיתות תרבותית מול אירופה, והוא בעצם לקח את הדבר הזה, שנחשב ללא-תרבותי – הקאובויז, מגדלי הבקר, האנשים שנחשבו ל'זבל לבן' – ואמר: זו תרבות אמריקאית, זה חלק מהאתוס שלנו, מהסְפר שלנו. הוא שם את המוזיקה הזאת במרכז. ואחרי שהוא עשה את המהלך המשמעותי הזה, הוא החליט לחקור את מה שנקרא 'מוזיקה שחורה', מה שהוא תפס כשירת עבדים, כי השחורים שהוא הכיר היו עבדים לשעבר. התקופה שהוא גדל בה הייתה אחרי מלחמת האזרחים והאמנציפציה של העבדים. זה היה הפרויקט האחרון שלו, והוא צירף אליו גם את הבן שלו, אלן לומקס, שהמשיך את הפרויקט הזה והיה למי שבמידה רבה שם במרכז הבמה את המוזיקה השחורה ה'מסורתית' בארצות הברית – בלוז, גוספל ומה שנקרא שירת עבדים. מבחינת לומקס, שירת עבדים אלה שירים שהם היו שרים בזמן שהיו עובדים את האדמה במטעים".

 

אבל כשהוא ניגש למחקר שלו, כבר אין מטעים. העבדות הסתיימה, לפחות באופן רשמי.

"נכון, אבל היו לה הרבה מופעים אחרים. יש הרבה היסטוריונים שאומרים שתקופת הפוסט-עבדות הייתה הגרועה ביותר מבחינת השחורים בארצות הברית. אובדן חיים של שחורים עולה בעקבות רציחות רנדומליות ולינצ'ים של המון זועם; לא היה דין ולא דיין. מחנות כליאה גדולים שהוקמו בעקבות הרדיפות האלה, בתי סוהר ענקיים שבהם בעצם השחורים המשיכו לעבוד את האדמה בתת-תנאים. אז מה שלומקס עושה זה ללכת לבתי הכלא, כי שם יש עוד מי שמשמרים את המסורת הזאת בעבודה שלהם. הוא רואה בהוויה של בתי הכלא משהו אותנטי שיעזור לחשוף את שירת העבדים. המחקר שלו הוא ככל הידוע הראשון במוזיקולוגיה שמשתמש במכשירי הקלטה. הוא נפגש עם האסירים ומברר מי מהם שרים ומי מכירים שירים, ומקליט אותם. יש לו ארכיון עצום של הקלטות של עבדים לשעבר שרים". 

 

גיא דוביוס
ד"ר גיא דוביוס

 

 

איזה שירים הם שרו?

"רוב השירים היו שירי עבודה; שירים שיש להם תבנית כלשהי של קצב רפטטיבי שייצר איזשהו רצף מסוים כשהיו עובדים ביחד. זה יצר תקשורת בין כולם. היו כל מיני מסורות מוזיקליות שאסור היה להם להביא מאפריקה, למשל תופים. אסור היה להם לבנות כלי נגינה. אז פתאום הייתה להם אפשרות להשתמש באיזשהו מקצב, של העבודה. אז היה מקצב מסוים, והיו נכנסים אליו כל מיני תכנים: שירי אהבה, תכנים דתיים, שירים שעסקו בעבודה עצמה. אבל כל השירים היו חייבים להיות שירים שיהיה לגיטימי לשיר בצורה פומבית מול האדם הלבן ששמר עליהם. אי-אפשר היה לשיר שירים עם נימה ברורה של ביקורת או התנגדות".

 

"צריך להבין, לא מדובר באנשים שקמו ואמרו היום נכתוב שיר שהוא התנגדות למצב הקיים", אומרת  ד"ר נירית בן-ארי,שחקרה בעבודת הדוקטורט שלה את ההיסטוריה של מוזיקה שחורה בארצות הברית. "מדובר במציאות חיים קיצונית מאוד שבה ניסו למחוק את האנושיות של העבדים. וכשהעבדים שרו זו הייתה דרך להביע את עצמם, לשמור על צלם האנוש שלהם. הייתה שם מכונה עצומה שמנסה להגיד 'אתה פחות מבן אדם', והם לא יכלו לקום ולהגיד 'אני מתנגד', 'אני מנתץ את השלשלאות'. הדרך היחידה להגיד 'אני בן אדם' היא באמצעות יצירה. באמצעות שירה".

 

ובכל זאת, רבים מהשירים עסקו בשחרור, בחירוּת.

"זה נכון. אפשר למשל לראות שלמיתולוגיה של הברית הישנה יש מקום מרכזי בתוך השירים האלה. הם לקחו את סיפור יציאת מצרים, שהוא סיפור של יציאה מעבדות לחירות, ומיקמו את עצמם בתוכו. יש הרבה שירים עם מוטיבים של בעלי העבדים - פרעה, ועבדים - בני ישראל, ומשה, מוזס, הוא מי שמשחרר אותם. נהר המיסיסיפי נהפך לים שצריך לקרוע ולעבור כדי להגיע לחופש".

 

"מופיעים בשירים האלה גם הרבה מוטיבים שקשורים בספנות", מוסיף דוביוס, "שירים על הקפטן שיביא אותם לחוף מבטחים. הרבה דימויים של ים. ונוסף על יציאת מצרים אפשר גם למצוא את דניאל בגוב האריות, שאפשר אולי להקביל אותו לבטן האונייה, ובכלל, לסיטואציה הזאת שאתה נמצא תחת משטר אימה, שבכל רגע מישהו יכול לטרוף אותך ואתה לא יודע מי זה יכול להיות".

 

"חטפו את האנשים האלה, כלאו אותם, הפשיטו אותם עירום ועריה ולקחו מהם כל רכוש שהיה להם", אומרת בן-ארי, "אבל מה שהם הביאו היה בתוך הגוף שלהם - המוזיקה, המקצבים, הריקוד. תסתכל למשל על הקליפ של ביונסה 'Single Ladies'. יש שם תנועות ספציפיות שמקורן בריקוד אפריקאי מסורתי. אי-אפשר למחוק את הדברים האלה. הגוף זוכר, הגוף לא יכול לשכוח".

 

 

העבדות נגמרה?

 

בטקסטים מוקדמים של אנתרופולוגים שחקרו את שירת העבדים ניתן למצוא תפיסות בעייתיות לגבי מהות השירה, כגון מחקרים שטוענים שהאדם השחור הוא תמיד שמח, וגם כשהוא עובד קשה, הוא עדיין שר. וכך שירת העבדים נתפסה כחלק מהייצוג האמריקאי הרווח של השחור באותה תקופה כמי שטוב בשירה ובבידור, שהוא תמיד שמח ושלא אכפת לו ממה שקורה. ייצוג זה המשיך להיות רווח גם בקומדיות מצבים אמריקאיות בשנות ה-80. אבל שירת העבדים אינה מבטאת רק את הרון בליבם של השרים.

 

"דרך אחרת להסתכל על השירה הזאת היא כעל סוג של משטור", אומר דוביוס. "בתוך קהילת העבדים היו מעמדות ואנשים ששימשו בתור – אם להשתמש בדוגמה שאנחנו נבין – קאפואים. אלה היו אחראים למשטר את הקהילה שלהם, בין שבאמצעות הלשנות ובין שבאמצעות העבודה עצמה. שירי העבודה הם אלה שנתנו את הקצב לעבודה. אם כולם פועלים בסנכרון ומכים בפטיש באותו הרגע, אז מי שששר את השיר, מי שנותן את הקצב בעצם מכתיב את קצב העבודה והתפוקה של אותו היום. אז אפשר גם להסתכל על זה בצורה הזאת. שירי העבדים האלה נוצרו כחלק מהמהלך הגדול יותר של משטור של אותה קהילה שחורה, שהייתה תלושה לחלוטין ונמצאה בתנאים קשים מאוד, תנאים שעלולים לעורר ייאוש בקרב האנשים ולגרום להם אפילו לפגוע בבעלים שלהם. אז היה צריך לייצר פורקן שיעניק תוכן מסוים וגם יציבות בתוך המסגרת הכלכלית הזאת".

 

 

זה מעניין. נהוג להתייחס לשירת העבדים כאל קולם של העבדים שבאו מאפריקה. אבל אתה מתאר כאן מציאות מורכבת יותר, מנגנון אמריקאי כלכלי יותר מאשר ביטוי רגשי אותנטי.

"שירת העבדים לא הגיעה מאפריקה; היא הושרה בידי העבדים בארצות הברית. כן, אפשר למצוא מקצבים דומים ומאפיינים אפריקאיים, אבל חשוב להבין שהמסורת הזאת באה בתוך מפגש עוצמתי מאוד עם סיטואציה פוליטית-חברתית-כלכלית קיצונית וקשה ביותר. ומתוך זה אנחנו מקבלים את מה שאנחנו קוראים לו היום שירת עבדים. זה אינו ביטוי אותנטי של מוזיקה שחורה שבאה מאפריקה. זה בעייתי מאוד להתייחס לכל העבדים וגם אל אפריקה כאל מסורת תרבותית אחת. יש הרבה מחקרים שמראים את הקשר בין שירת הבלוז למסורות אפריקאיות מסוימות – במקצבים ובצורת הסיפור – ובהחלט יש השפעות. אבל להגיד שבאופן גורף השירה הזאת היא ייצוג של מסורות אפריקאיות זה להתעלם מאותו היבט פוליטי חשוב וקריטי להבנה של היצירה התרבותית הזאת, שהיא נוצרה תחת המכבש האיום של העבדות".

 

"אנחנו מתבוננים במסורת הזאת של שירה שנוצרת בתנאים קשים מאוד ומבקשים לשאול שאלות על הפועל היום, על העמל, על האדם שאין לו ברירה אחרת אלא לעבוד בעבודה מסוימת כדי להאכיל את משפחתו", אומר איל תלמודי, המנהל המוזיקלי של ערב שירי העבדים בבית אבי חי. "אם זה הדודאים, ששרים על קוטפי הכותנה ב'דרך הטבק' או מאיר אריאל, שמתאר את תלאות העבודה ב'שיר המקצוע' - אלה שירים ששואבים ממסורת שירי העבדים במידה רבה ומצליחים להגיד לנו הרבה על עצמנו ועל המקום של העבודה בחיים שלנו. אנחנו אולי חושבים שאנחנו חופשיים היום, אבל בעצם אנחנו קשורים בעבותות לעבדות הזאת".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus