שליחותה של העובדת הזרה
שליחותה של העובדת הזרה
social
facebook whatsup email tweeter
ניב שטנדל //
24.10.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
איש לא מכיר את יוליה רגאייב, אבל היא הכוח המניע של הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ניב שטנדל תוהה: מיהו באמת האדם חסר פנים – היא או אנחנו?

בתזמון נפלא,  סמוך לדיון הבוער סביב גירוש העובדים הזרים ובני משפחתם, הגיע אל המסכים "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". סרטו של ערן ריקליס, שכדרכו של הבמאי משלב מסרים חברתיים עם מיומנות קולנועית, הוא הזדמנות נוספת לתהות בסוגיה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נוגע ישירות לעניין הזהות המורכבת של העובד הזר, ולזיקה בינו לבין המדינה שבה הוא עובד וחי. הוא מביא את סיפורה של עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. מכיוון שאין עליה פרטים מזהים, ואיש לא מדווח על היעדרה, היא נידונה לשכחה – אלמלא כתב מקומון נמרץ (גורי אלפי) המגלה כי מדובר בעובדת במאפייה גדולה.
עם יוליה גדול יותר
השם כמשל. מתוך הסרט

הפרשה עומדת להטיל כלימה גדולה על המפעל, והממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) נשלח למסע מזעור נזקים. מה שנראה בתחילה רק ניסיון לילי ארוך ומעייף לקשור את הקצוות מזיהוי הגופה ועד לטיפול בהעברת הארון למולדתה, נהפך למסע קומי-טרגי בעקבות הארון אל ארץ ההפקר שבין מזרח למערב.

העובדת הזרה היא אדם ללא פנים, דגם העובד הזר. איש כמעט אינו מכיר אותה, ודאי שלא הממונה על משאבי אנוש – שמתוקף תפקידו הייתם מצפים שיכיר כל עובד. היא אינה חסרה לאיש כשהיא נעדרת (מזה שבועות, מתברר), ואין מי שידאג לגורלה.

ועם זאת, היא האדם היחיד בסרט המוכר בשמו - ולמעשה, בשני שמות, עוד עדות לכך שאיש אינו מכיר אותה באמת. שאר הדמויות, לרבות גיבורנו הממונה, מזוהים רק על פי תפקידיהם - הקונסולית, העיתונאי וכן הלאה. א.ב. יהושע לא רק מקנה כך לסיפורו משמעות סמלית החורגת מזו הקונקרטית, אלא גם מסמן את המערכת ואת התנהלותה כאוסף של פונקציות, שבתוכה עלולים בני האדם והמידה האנושית לטבוע. לכן טעה התסריטאי נח סטולמן, שבעיבודו הפך את בעל המפעל ל"אלמנה", שאינה תפקיד כי אם סטטוס, חלש בהרבה, ההולם לעומת זאת את "הבן" או "הבעל", בני משפחתה של ההרוגה.

אל מול אסופת הפקידים המלווה את התהליך – לרבות העיתונאי, שזיהויו ככזה מדגיש דווקא את היותו חלק מהתהליך ואת המידה המסוימת של צביעות בהתנהלותו – בולטת יוליה רגאייב, האינדיבידואל (במקביל להיותה "העובד הזר היציג"), זו שתפקידה להאיר את עיני המערכת, וללמד את הממונה על משאבי אנוש שאדם הוא בן אנוש לפני שהוא משאב.
יחצ מלא
צילומים: יח"צ

הממונה אינו מונע מחמלה

אהבת הגר היא ציווי מקראי ששורשיו במוסר האנושי הפנימי, האוניברסלי. הנימוק התנ"כי – "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - מלמד דווקא על הבנה מוסרית עמוקה: לא מתוך זיכרון היותנו גרים בארץ מצרים (שהרי מובן מאליו שלא נוכל לזכור את המצב אז), אלא מתוך הכרה טבעית במצוקה שבמצב הזה (כמו גם בגלגל המתהפך של ההיסטוריה, אם כי זה עניין אחר).

"שליחותו של הממונה" מכוון לשם, ללב האנושי הרגיש. גסות לבו של הממונה נעלמת ככל שהסיפור מתקדם. הוא אינו מונע מחמלה. הוא היה שמח לחזור לענייניו מיד עם סיום ההליכים הביורוקרטיים המתבקשים, שגם אותם הוא מבצע כמי שכפאו שד, או שכפאו הבוס. גם הבושה שבחשיפת חידלונו המקצועי במקומון לא מניעה אותו. הוא נענה לציווי העליון של העולם המודרני - צו המנהל, כמובן. אלא שמהלך העניינים מביא אותו לכדי ההבנה האנושית שחורגת מגבולות תפקידו - ואולי דווקא אינה צריכה לחרוג מגבולות התפקיד - כך שבחלקו השני של הסרט, וביתר שאת בסיומו, הוא פורץ את גבולות המשימה שנמסרה לו ויוצק בה את החום האנושי שחסר בו בתחילה, עוד ברגע קבלתה של יוליה רגאייב לעבודה.

טלטוליו של ארונה של המנוחה בין ירושלים לארץ לאנודעת, בדרכיה הפתלתלות של הטריטוריה הזרה והלאה משם, מאזכרים את מסעות ארון הברית עד לירושלים. הארון "המת" נושא עמו משמעות חיה, יהודית-ישראלית, כפי שיבין לבסוף גם הממונה. כוחו המאגי של ארון הברית מומר כאן בכוחה הפשוט אך העוצמתי של מחווה אנושית אוניברסלית – הבאת המת לקבורה. כשהמחווה תופסת ממדים גדולים מהמקובל, כמו בהתעקשות על הבאת המתה לקבורה בדרכי חתחתים בכפרה הנידח, היא גם תופסת ממדים סימבוליים, המקרינים על בני האדם הנוטלים חלק בטקס.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מציע דיון בסוגיה הציבורית של גירוש עובדים זרים דרך נקודת מבטו של האחר. אמנם האחר כאן מת, אך קולו נשמע בחוזקה. הוא נשמע מעל לנימוקים דתיים או פוליטיים שמשתתפים בדיון הציבורי המורכב הזה. מושג האחריות, שתופס אף הוא מקום נכבד בסיפור דרך דמותם של בעלת המפעל שלא מסתפקת בהודעת התנצלות ושולחת את הממונה ללוות את הארון, ושל הממונה, שלוחה - מלמד אותנו שאסור שייפקד מקומנו בדיון הזה.

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (על פי ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נואה סילבר, רוזינה קמבוס, גילה אלמגור.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus