מלחמת האחים שלא היתה וחשבון הנפש שאנשי התקשורת לא עשו

למרות תרחישי האימה של התקשורת, הפינוי מגוש קטיף עבר בשקט ברובו הגדול. עשר שנים לאחר מכן, נראה שהנטייה הממסדית של רוב כלי התקשורת נותרה כשהיתה, אך לפחות בדבר אחד חל שינוי: מקומם של בני המגזר הדתי-לאומי בהם

עשר שנים חלפו מאז פונו היישובים היהודיים בגוש קטיף ובצפון השומרון, ונדמה שמדובר בנצח, בוודאי במונחים ישראליים. המצב הביטחוני, הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל ידע תהפוכות מאז קיץ 2005, ומעניין לבחון במבט לאחור את תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך הפינוי.

 

 

למעט כלי תקשורת בודדים, התקשורת עמדה בתקופת ההתנתקות לצד הממשלה והשלטונות ותמכה בהחלטה. כלי התקשורת מלאו תרחישי אימה על האלימות שעלולה להתפרץ בזמן הפינוי, אך בניגוד לתחזיות, רוב הפינויים עברו בשקט ובלי עימותים זכורים במיוחד. הפער בין נבואות הזעם התקשורתיות ובין הפינוי השקט יחסית מעורר את השאלה: אם מדינת ישראל תפנה בעתיד יישובים נוספים, כיצד ייראה הסיקור התקשורתי? האם תרחישי האימה וההפחדה יחזרו על עצמם? האם התקשורת תדע גם לבקר את המהלך, להתבונן בו בפיכחון ולשאול שאלות מהותיות עליו? האם יישמע בתקשורת מגוון רחב של קולות, ולא רק קול דומיננטי אחד?

 

 

לקריאה נוספת: אמילי עמרוסי מספרת על רגעי השבר

 

 

העיתונאית והעורכת ענת סרגוסטי עבדה בזמן ההתנתקות בערוץ 2 בתפקידי עריכה בכירים, בין היתר בתוכנית "אולפן שישי". "התקשורת אוהבת דרמות", היא אומרת, "התקשורת אוהבת 'לחדד כותרות' ולפשט את הסיפור, ופחות לתת את התמונה המורכבת. עיתונאים תמיד נוטים לתסריטי אימה, למשל, הם נוטים לשאול מפגינים: 'מה יקרה אם לא ייענו לדרישותיכם?'. כבר הדרך שבה השאלות מנוסחות היא מאוד טעונה - דוחקים את המרואיינים לפינה, שואלים 'מה יקרה אם'. יש ליבוי יצרים שהוא מובנה בנקודת המבט התקשורתית, ששואפת לדרמה. החוכמה שבדיעבד אומרת שמתברר שהיה שבר עמוק במגזר המתנחלים - הרבה יותר מכפי שמישהו דימה שזה יהיה – והאוזניים והעיניים של כלי התקשורת לא היו רגישות מספיק לקלוט את זה ולשים לב לזה בזמן אמת. התקשורת לא הבינה את עומק השבר שיש באוכלוסייה הזאת והרשתה לעצמה להפריז בתרחישים". 

 


 

 

 


"לא היה עימות אלים". פינוי גוש קטיף (פלאש90, פייר טרגמן)

 

 

"הרי בדיעבד, אף אחד לא הרים יד על אף אחד", ממשיכה סרגוסטי, "לא היה עימות אלים בין הכוחות המפנים לאזרחים המפונים. כל הזמן ציירו תסריטים על כך שהולכת להיות מלחמת אחים. זה לא קרה, ואת הקרדיט צריך לתת למפונים, ואת חוסר הקרדיט - לתקשורת. מצד אחד, יש פה לכאורה מעילה בתפקיד, אבל מצד שני, היא מובנית, וזה קורה לא רק כלפי ציבור המתנחלים. גם אם יש שביתה במפעל בדרום והעובדים מתבצרים במפעל, הכתב דוחק את המפגינים לפינה ושואל 'מה יקרה אם המשטרה תיכנס בכוח'. הסאבטקסט הוא תמיד שהולכת להיות אלימות, שזורקים בקבוקי תבערה. אני חושבת שאם היום היתה מתרחשת עוד התנתקות, הפאניקה התקשורתית היתה נראית אותו הדבר. זה הדי.אן.איי של התקשורת".

 

  

עניין נוסף שמזהה סרגוסטי בסיקור התקשורתי של ההתנתקות הוא הדומיננטיות של עמדה פוליטית אחת וחוסר הייצוג התקשורתי של מגזרים שונים. "בהקשר של פינוי יישובים, ככל שהמגזר הדתי והמתנחלי פחות שותף בסיקור התקשורתי ויש לו פחות נציגים בתקשורת, נקודת המבט שלו לא תימצא שם", היא אומרת, "תמיד זה יהיה העיתונאי התל אביבי שמסתכל על כל האחרים. התקשורת ברובה הגדול היא תל אביבית, חילונית, אשכנזית ושבעה יחסית, וכמובן, יהודית וגברית מאוד. כל המגזרים האחרים כמעט לא קיימים בה, ובהם גם הימין הדתי. אם הם לא יהיו שם, לא יהיה בתקשורת את המבט הפנימי שלהם, שינסה לפרק או להסביר את הדברים באופן קצת יותר עמוק".

 

 

מה לגבי היחס של התקשורת לתוכנית ההתנתקות עצמה? זכורה האמירה של אמנון אברמוביץ' שצריך לאתרג את ראש הממשלה אריאל שרון, כדי שיוכל לבצע את התוכנית בשקט.

 

"האִתרוג הזה חל לא רק על תוכנית ההתנתקות, אלא על כל המהלך שהוביל אליה. שרון עשה מעשה שלא ייעשה וההתנהלות הפוליטית שלו היתה מאוד בעייתית, אבל התקשורת ברובה לא שאלה שאלות. גם לא נשאלה שאלת הפולו-אפ הבסיסית של מה יקרה אחרי ההתנתקות. במובן הזה, התקשורת מעלה בתפקידה. שרון לא אמר מה הולך לקרות, הוא ערפל את התוכנית, ואף אחד לא שאל אותו או עימת אותו עם השאלה מה יקרה אחרי. זו השאלה הגדולה, והיא נשארה פתוחה עד היום. התקשורת לא שאלה את שרון שאלות קשות ולא ניהלה דיון על ההיבט המדיני, ועל זה צריך לעשות חשבון נפש".

 

 

 

"התקשורת הישראלית ממסדית מאוד"

 

גם כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו מצביע על הפער הגדול בין התחזיות ביחס לפינוי ובין הפינוי כפי שהתבצע בפועל. "הנסיגה מרצועת עזה הסתיימה בלי אף מאבק", הוא אומר, "היהודים שם לא השתמשו בנשק חם. מעניין לראות שכשהפינוי התחיל ולא התרחשו עימותים והתאבדויות המוניות או אירועים בסגנון מצדה, התקשורת בכל זאת היתה די שבויה בקונספציה של עצמה. הכותרות דיברו על 'אש ההתנגדות' כי שרפו כמה צמיגים, או בביטוי 'הקרב החל' כי היו כמה שהתנגדו. ככל שפינו בשלום עוד ועוד יישובים, התקשורת המשיכה להתריע שביישובים הבאים הגיהינום הולך לפרוץ. כשזה לא קרה, התחילו ללעוג למתיישבים ולעבור לנושאים אחרים, בלי ביקורת עצמית. זה לא קרה בחלל ריק: היו הצהרות שדיברו על אלימות, היו הערכות של מערכת הביטחון, אבל השאלה היא מה אתה עושה עם זה. הצבא באמת התכונן לתרחיש הגרוע מכול. התפקיד של מערכת הביטחון הוא להתמודד עם תסריט גרוע, להתכונן אליו, וזה נראה כאילו התקשורת רוצה להתריע מפני הגרוע מכול, גם כדי להלהיב ולגרות את הקוראים והצופים וגם כדי להגיד 'הנה, התרענו'. זה קצת כמו מזג האוויר: אם פעם אחת החזאים אמרו שלא יירד הרבה שלג ואז הגיע השלג של העשור, החזאים כבר מעדיפים להגיד שכל סערה תהיה סערת המאה, אפילו אם זה לא יקרה בסוף".  

 

 

בעיני פרסיקו, ההתנהלות התקשורתית בזמן ההתנתקות קשורה גם לאופי הממסדי של התקשורת הישראלית. "התקשורת הישראלית ממסדית מאוד. היא קשורה בקשרים מהותיים אל הממסד הישראלי, הצבאי, הביטחוני, המדיני. גם כשעל הפרק יש תוכניות כלכליות, מלחמה או הסכמי שלום, התקשורת לא הולכת ימינה או שמאלה, אלא מתאימה את עצמה לממסד. אם התהליך קורה על ידי שלטון יציב, התקשורת לוקחת חלק פעיל ודוחפת את המהלך קדימה, לאו דווקא בגלל שהיא בעד נסיגות, אלא כי היא בעד הממסד. יש כמובן יוצאים מן הכלל, כמו 'הארץ' ו'מקור ראשון', אבל המיינסטרים הוא לא כזה. שרון זכה לפופולריות גדולה, והתקשורת יישרה קו עם זה".

 

 


חוסר ייצוג שוויוני. סרגוסטי (פלאש90, משה שי)

 

 

מה לגבי הטענה שהתקשורת ייצגה קו פוליטי מאוד מסוים ושאינה הטרוגנית?

"אני חושב שכיום יש יותר הטרוגניות, אבל אני לא יודע כמה זה משפיע בפועל. אני מניח שתהיה לזה השפעה בשוליים. למשל, כשהיתה מחאה של הקהילה האתיופית, עיתונאים ממוצא אתיופי היו יכולים לדווח על העניין בצורה יותר קרובה ויותר נגישה מאשר כתב ישראלי ממוצא מרוקאי או פולני. כך גם כתב שבא מהתנחלות - אני מניח שהוא יגיד את העמדה שלו ושייתנו לו את כל מרחב הביטוי שהוא ירצה, אבל אני בספק אם זה יעשה הבדל משמעותי בטון הכללי. אני מאמין שהזרם המרכזי של התקשורת ימשיך לשרת את הממסד, ומי שירצה לשמוע קול אחר ימצא אותו בכלי תקשורת שוליים יותר".

 

 

במקום להיות קורבן – להוביל את המדינה

 

 

ומה באשר לתקשורת הדתית-לאומית? כיצד השתקפו אירועי ההתנתקות בכלי התקשורת הפנימיים של הציבור הדתי וציבור המתנחלים? חוקרת התקשורת ד"ר אינס גבל, שחקרה את הנושא, מצביעה על כמה מגמות. "מגמה אחת התבטאה בכותרת של מאמר בעיתון 'נקודה' ולפיה 'האהבה הובסה, נתחיל לשנוא'. היתה תחושה של בגידה; כביכול, הציונות החילונית בגדה במגזר הדתי, רמסה אותו והרסה את החלום שלו. לכן צריך להתנתק מהחברה הכללית ולהידמות יותר לחברה החרדית, להסתגר ולהתרחק מהניסיון להשפיע. המגמה השנייה היתה הפוכה: דווקא עכשיו, אחרי ההתנתקות, המגזר לא יכול להישאר מיעוט נרמס, והוא חייב להוביל את המדינה. לכן יש בתקשורת יותר ויותר כיפות סרוגות, וכך גם בצבא. זה קשור גם למהלך של נפתלי בנט, שרוצה להיעשות מנהיג המחנה הלאומי, ולא רק של הציבור הדתי. במקום להיות בסיטואציה של קורבן שמתעללים בו, צריך להוביל את המדינה".

 

 

אילו עוד מגמות ראית בתקשורת המגזרית אז?

"היתה דילמה מאוד גדולה של איך להתמודד עם החברה. הכותבים שאלו את עצמם: האם החברה הישראלית הפנתה לנו עורף? חלק מהסיקור היה ניסיון להפריד בין השלטון ובין החברה הכללית, שכביכול מוליכים אותה שולל. היתה תחושה שהשלטון מרמה את העם. הדיכוטומיה בין שלטון ובין עם מאפשרת להרגיש חלק מהעם. הדרך לפתור את הדיסוננס שנוצר בעקבות העובדה שהחברה הכללית לא התגייסה למנוע את המהלך היתה ליצור הפרדה בין העם ובין הממשלה, כאילו הממשלה היא סוג של משטר שאמנם נבחר, אך עושה שהוא רוצה. התפיסה היתה שהממשלה, יחד עם מערכת המשפט והתקשורת, עוינים את רוב העם. כביכול, רוב העם כן רוצה את השטחים ומזדהה עם כאב המתנחלים, אבל הממשלה, מערכת המשפט והתקשורת הן כוחות שהולכים נגד זה".

 

 

הלקח העיקרי שהופק, בסופו של דבר, הוא החובה להגיע לעמדות מפתח ולהשפיע. "לפני כשנתיים, ראיינתי לצורך מחקר 15 עיתונאים דתיים-לאומים, חלקם מהתקשורת המגזרית וחלקם מהתקשורת הכללית. כולם, בלי יוצא מן הכלל, חשבו שמערכת הערכים שלהם, שהחינוך שהם קיבלו מהבית, מביא אותם להוסיף קולות מיוחדים לתקשורת הכללית. לדעתם, הם משנים את השיח הכללי לכיוון שהם חושבים אותו לנכון ותורמים לפלורליזם ולהשמעת קולות שקודם לא שמעו אותם. זה גם משהו שלפני עשר שנים היה פחות נפוץ, ואפשר לראות אותו כתוצאה של ההתנתקות".

 

 

לקריאה נוספת: יונית לוי ואודי סגל כותבים על סיקור המלחמה בעזה

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי