מחכים לניאו ברברים
מחכים לניאו ברברים
social
facebook whatsup email tweeter
דוד שפרבר //
21.12.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לתערוכה "ניאו ברבריזם" היו כוונות גדולות: להציג תזה ובסיס תיאורטי נרחב לענף משמעותי בשיח האמנות. דוד שפרבר השתכנע

"ניאו-ברבריזם", מצהירות נעמי אביב ונעם סגל, אוצרות התערוכה הנושאת שם זה, היא מגמה עכשווית פראית, נעדרת סובלימציה ושואפת אל משמעות פעורה. הניאו-ברברים הם האמנים עצמם, שבהיותם פוסט מודרניסטיים המודעים לכללי התקינות הפוליטית, לעולם לא יצביעו על מעשה עוולה מבלי להפליל את עצמם. האמנים המוצגים בתערוכה בוחנים את מגבלות קיומם כאזרחים בחברה דכאנית ושואלים על ההיגיון שבנאמנות לשפה שלטת ולמתכונות דומיננטיות ומוכרות מתחומי התרבות והבידור.

התערוכה "ניאו-ברבריזם" אם כן מכוונת להציג תיזה ובסיס תיאורטי נרחב לענף מרכזי ומשמעותי שעולה בעשורים האחרונים בעולם האמנות בכלל, ובעשייה המקומית של העשור האחרון בפרט. ברוח זו, מרבית האמנים הניאו-ברברים בוחרים לנקוט ב"שיח בגידה". לא מעט אמנים בתערוכה זו בוחרים "לשדוד" פורמטים טלוויזיוניים, קולנועיים, לשוניים או תיאטרליים מוכרים ולחולל מתוכם אקט של התנגדות פאסיבית-אגרסיבית ולעיתים קרובות פשוט בגידה. במרבית העבודות שבתערוכה יש איזה תדר קומי שנועד להטיל ספק בלוגיקה של החשיבה המערבית המסורתית ולהציע מובלעות של אי-מובנות המבקשת להנציח עצמה ככזאת.

חוק שחור לבן וידיאו 2010
מבט מהוקצע ומורכב. חוק שחור לבן, מאיה ז"ק, וידיאו 2010

התיזה העומדת ביסוד התערוכה חזקה באופן לא פורפורציונאלי ביחס למערך התצוגה עצמה. זוהי תיזה מהודקת, בעלת גוף ונוכחות שדומה שרק תלך ותתבסס יותר ויותר עם הזמן. למעשה, מדובר באחת התיזות החזקות והמשכנעות שנכתבו כאן לאחרונה, והיתה יכולה לפרנס בקלות תערוכה בקנה מידה מוזיאלי. בפועל, התערוכה מציעה רק הצצה קלה שנותנת תחושת תזזיתיות לא מהוקצעת ולא מסודרת ומוצגת בחלל התצוגה החדש שנפתח מעל בית קפה ברחוב רוטשילד בתל-אביב. הבניין שייך למסעדנים ואנשי העסקים מתי ורותי ברודו והחלל כמו גם גיוס התרומות מהקרנות הרלוונטיות ממומן על ידיהם.

המוסד החדש הזה מתעתד להוות פלטפורמה לפרויקטים אקספרמנטליים, והוא מזכיר מאוד את פרויקט "זמן לאמנות"  ברחוב מונטיפיורי שגם בו הוצגו תקופת-מה תערוכות רחבות ממדים מעל לחלל מסעדת "ארטישוק". גם בתערוכות "זמן לאמנות" נכחו תיזות משמעותית  (שהאחראי להם היה האוצר גדעון עפרת) ובדומה לחלל החדש גם שם עלתה ביקורת ביחס לתצוגה הדחוסה יתר על המידה. אלא שמה שאפשרי (גם אם שנוי במחלוקת) בציור ומיצב, אינו מתאפשר בתערוכה שהמדיום המרכזי בה הוא וידיאו, שכן מדיום זה מעצם טבעו דורש עיצוב-חלל בצורה מורכבת יותר.

אך יש גם יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. עבודת הוידיאו "חוק שחור לבן" של מאיה ז"ק היא מהמהוקצעות בתצוגה ויכולה להדגים באופן בהיר את העיסוק והבחינה של יחסי ברבריזם-תרבות אך פחות מכך את  המבט הניאו-ברבריסטי של האמנים עצמם. מעבודתה עולה גם רפלקסיה תרבותית ומבט היסטורי שאינו מאפיין את רוב העבודות בתערוכה. כמו בעבודותיה הקודמות, גם כאן, עושה ז"ק שימוש בשפה אישית שבה הרישום, התיעוד והכימות  תופסים מקום מרכזי: תצלומי רנטגן, מטרונום, כרטיסיות, מפות ודיאגרמות.

על כישלון והתהוות

ב"חוק שחור לבן" מככבים זוג כלבים מאולפים עד לזרא. הם נמצאים עם המאלף שלהם בין מתקני אילוף ומתקנים לתצוגות ראווה בחלל שרצפתו אריחי שחור לבן  (שח-מט). המבט בעבודה נע בין החלל הזה לחלל אחר, שממנו צופה במתרחש דרך מסך, דמות אשה אובססיבית ונוירוטית כשהיא עושה פעולות משונות של רישום סימון ותיעוד. דומה כי מודרניזם בכלל וגרמניות בפרט, לצד המתח (או הקשר) שבין הנחשב לברברי לזה המתאפיין כתרבותי, עולים כאן בעוז, וממשיכים את טיפולה הקודם של האמנית בתמות מסוג זה. החלל והמבנה  בו צולמה העבודה, הוא למעשה קומה  במבנה הדואר המרכזי בירושלים שהוסב לאחרונה לחלל תצוגה של האקדמיה  לאמנות "בצלאל" ("יפו 23").

צחוקים רועי רוזן
 בוגדני להפליא. רועי רוזן, צחוקים, וידיאו 2010
המבנה תוכנן בשנות העשרים על ידי האדריכל הבריטי אוסטן סנט בארב הריסון (שתכנן כאן גם מבנים כמו מוזיאון רוקפלר וארמון הנציב). אופיו השעטנזי של המבנה, שמורכב מסגנון הבנייה הבינלאומי יחד עם מעט מהגרנדיוזיות המזרח-אירופית, מכוון גם הוא למורכבות שמסמן המונח מודרניזם העומד ביסוד העבודה. בסוף העבודה משהו משתבש והכלבים הגזעיים המאולפים להפליא שנשלטים בידי אדוניהם, קמים על היוצר שקם גם הוא בעצמו. אבל זו אינה  סופה של  הדרך אלא דווקא תחילתה. באחרית העבודה מביטה הדמות הנוירוטית והחוקרת  (זו שישבה בחלל מופרד וצפתה במתרחש תוך שהיא רושמת מסמנת מודדת וחוקרת)  על ערימת הגוויות דרך מסגרת זכוכית גדולה ומרושתת (המאזכרת כמובן גם את הגריד המודרני), במגמה להמשיך לרשום, לתעד ולסמן. הפרויקט לא תם, כישלונו הוא הוא התהוותו. הברברי והתרבותי ממשיכים לדור בכפיפה אחת ועובדה זו כשלעצמה יוצרת מבוי סתום שלא יימצא לו פתרון בעבודה.

המבט המייצר מיניה וביה אקט אמנותי ניאו-ברבריסטי בוגדני להפליא מוחרף בעבודתו של רועי רוזן. בדומה לעבודות שלו בעבר גם כאן מזקק רוזן  עמדה של כפילות מוסרית המיוחסת לאו דווקא לחברה שסביבו – אלא לעצמו ולצופים. האוצרות מטעימות כי רוזן עצמו  –  "הוא הוא הגורם הנצלני; הוא הוא המפגין חוסר רגישות לסקטורים שונים בציבור, הוא זה שאינו יוצא נקי מאשמות כגון: התחזות, גזענות, התעללות בילד, פורנוגרפיה, דעות  קדומות וצדקנות בנוגע לערכי דת או ג'נדר. הצופים בעבודותיו חשים שהם עצמם לא פחות אשמים מאיזשהו גוף חברתי ערטילאי אליו נוח להפנות אצבע מאשימה".

רוזן צילם את עבודת הווידיאו "צחוקים" באולפן טלוויזיה כשהוא עושה שימוש בפורמט של מופע סטנד-אפ אמריקאי, ומראה כיצד הוא קורס לתוך עצמו דווקא בגלל תוכן הבדיחות. הפער בין הפורמט היהודי–ניו-יורקי, לצופים הישראלים שנראים בעבודה (בניהם אוצרות התערוכה ואמנים שונים) מחזק את תחושת הבגידה ב-"אחים". הבדיחות מצחיקות את הצופים הנראים בעבודה  לסרוגין, אך גם מעוררות בהם אי נחת ועם הזמן הקהל מתחיל להזיע, כאילו הוא דוחה את התוכן מתוכו.

קרן ציטר ללא כותרת וידיאו
אסאמבלאז' חסר זהות קונקרטית. קרן ציטר, וידיאו דיגיטלי, 2009

ביחס לעבודתה של קרן ציטר המוצגת בלופ חוזר עם העבודה של ז"ק אעיר כי צפיתי בעבודה הזאת כמה פעמים ובעניין רב. הצופים שלצדי התחלפו במהלך הזמן בתדירות גבוהה מהרגיל. למעשה בכל הזמן הארוך שנכחתי מול העבודה לא היה אדם אחד שצלח את כולה. אולי נהיר הדבר על רקע העובדה  שציטר יוצרת אסאמבלאז' חסר זהות קונקרטית ופורעת באופנים רבים את הגבולות שבין התחלה לסוף. הפריעה הזאת נוכחת כלוז התערוכה שמשדדת את החוקים השליטים כמו גם מערערת על הבחנות מקובלות (למשל זו שבין האדם לחיה ובין הטבע לתרבות וכו'). היא  אינה יוצרת או מציעה מצב חדש ומוגדר,  אלא מערערת ומרעידה את יסודות הקשרים בלא להציע נחמה או פתרון.

 

"ניאו-ברבריזם", במסגרת הפרוייקט –  וידאו 1.0, רוטשילד 12, תל-אביב, אוצרות: נעמי אביב ונועם סגל

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus