מדוע כל סרטי הפולחן המקומיים עוסקים בצבא?
מדוע כל סרטי הפולחן המקומיים עוסקים בצבא?
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
7.7.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
סדרה חדשה בבית אבי חי שתעסוק במשמעות המושג החמקמק "סרט פולחן" תקרין ארבעה מועמדים ישראליים לענות לתואר ותשאל את השאלה שבכותרת. הכינו את הציטטות

מהו סרט פולחן? האם זה סרט בעל קהל מעריצים נאמן? אם כן, אזי כמעט כל סרט שהצליח או שהגיע לקהל גדול של אנשים עשוי להיקרא סרט פולחן. מן הסתם, מדובר ביותר מזה. בשמו נמצאת, ולא בכדי, המילה ״פולחן״. באנגלית המינוח אף חריף יותר – Cult (כת). כלומר, סרט הפולחן חייב להכיל אלמנטים שהמעריצים סוגדים להם וחוזרים אליהם שוב ושוב: שורות מחץ, שירים, דמויות בלתי נשכחות וסצנות פנומנליות.

 

הפולחן עשוי להתרחש גם סביב שאלות בלתי פתורות בסרט המעסיקות את הצופים הנאמנים שנים לאחר מכן. סרטו של ריצ׳רד קלי מ-2001 ״דוני דארקו״ נהיה לסרט פולחן דווקא בגלל אלמנטים אניגמטיים בתסריט וסוף שהותיר את הצופים אכולי ספקות פילוסופיים עמוקים, שעד היום מתנהלים דיונים אינסופיים ברחבי האינטרנט בנוגע לפרשנויות אפשריות להם.

 

למעשה, ״סרט פולחן״ היא קטגוריה רחבה ומגוונת כמעט כמו הקטגוריה ״סרט״. היא עשויה לכלול סרטים חתרניים ומפורשים מינית, כמו ״מופע הקולנוע של רוקי״ (1975), שהביא בני נוער בלבוש חוצה-מגדרים אל בתי הקולנוע; או ״אד ווד״ (1994) של הבמאי טים ברטון, שנוגע באחד מעמודי התווך של סרטי הפולחן – קולנוע גרוע ובמאי כושל. היא יכולה גם לכלול סרטים כאילו-נאיביים, כמו ״הנסיכה הקסומה״ (1987) או ״הסיפור שאינו נגמר״ (1984), או סרטי התבגרות, כמו ״אני והחבר׳ה״ (1986).

 

מריאנה קרילוב, חוקרת סרטי קאלט ומאסטרנטית באוניברסיטת תל אביב, מספרת שסרט קאלט בעיניה הוא סרט ש״בניגוד לסרטים פופול ריים וקאנוניים, מתפתח עם הזמן, כי הקהל מגדיר את הסרט, והסרט מגדיר את הקהל. הסרט כבר לא עומד בפני עצמו, אלא ניצב בתוך קונטקסט שמקשר אותו לתרבות קאלט.

 

"׳גבעת חלפון אינה עונה׳, לדוגמה, נכנס לחלוטין להגדרות הכי בסיסיות של קאלט. קודם כול, זו סאטירה, ובהרבה סרטי קאלט יש ביקורת חברתית ותרבותית. אבל לא רק הסרט עצמו, אלא התרבות שהתפתחה סביב הסרט  היא המרכזית בהסתכלות על הסרט כקאלט: הגששים, הציטוטים שמוכרים לכולם, כמות הפארודיות והרפרנסים לסרט. בסופו של דבר, קלאט הוא משהו שנבחן לאורך זמן  וקשור הדוקות לקהל ולתרבות שסובבת את הסרטים הללו״.

 

הכול לא בסדר

 

בקיץ הקרוב יוקרנו בבית אבי חי ארבעה סרטי פולחן, ודורון פישלר, מנחה הסדרה, מספר מהו בעיניו סרט פולחן: ״למושג סרט פולחן יש הרבה הגדרות. אנשים שונים יקראו לסרטים שונים סרטי פולחן. ברגע שאתה חושף משהו להרבה מאוד אנשים, זה כבר לא פולחן, כי סרט פולחן הוא סרט עם קהל מעריצים קטן ועקבי שחוזר ורואה את הסרט שוב ושוב. אבל ברגע שזה פופולרי, זה כבר לא פולחן. לסרטים שיוקרנו בסדרה יש מעריצים מושבעים שחוזרים אליהם שוב ושוב; אלו לא סרטים שרואים רק פעם אחת. מצד שני, הרבה מהסרטים הישראלים שמתאימים להגדרה הזאת של ׳סרטי פולחן׳ הם סרטי בורקס, שהם דווקא יותר מוכרים״.

 

בישראל, כמו בישראל, נדמה שהפולחן סובב בעיקר סביב נושא אחד, הצבא, ובהתאמה, ארבעת הסרטים שיוקרנו במסגרת הסדרה – ״גבעת חלפון אינה עונה״ (1976), שביים אסי דיין; ״הלהקה״ (1978) של הבמאי אבי נשר; ״מבצע סבתא״ (1999), סרטו הקומי של הבמאי דרור שאול; ו״המוסד הסגור״ (2007), סרטו של אלון גור אריה, הפחות מוכר בחבורה – עוסקים בהוויה הצה"לית.

 

אמנם, אף לא אחד מן הסרטים הללו אינו ״סרט צבא״ במובנו הקלאסי – כלומר, סרט שמתאר מלחמה – אבל כולם נוגעים באופן כזה או אחר, קומי יותר או פחות, עקיף או ישיר, בצבא, במערכת הביטחון ובביטחוניזם הישראלי. ״יש בהם נושאים שחוזרים שוב ושוב״, אומר פישלר, ״כנראה מפני שזו חוויה שכולם מכירים, החוויה הישראלית האולטימטיבית. יש דברים מסוימים שאנשים עוברים והם מצחיקים. זה מה שאנשים אוהבים לצחוק עליו, כי זה דבר שמאחד אותם״.

 

האם אלה סרטים ביקורתיים? אני שואלת אותו. הוא עונה: ״אפשר למצוא בהם ביקורתיות, בהחלט, אבל אני לא חושב שדווקא זה מה שקשור למעמד שלהם כסרטי פולחן. אנשים נהנים מהם כי הם מצחיקים, לא כי הם סרטי מחאה. כל הסרטים האלו הם קומדיות שאמורות באיזושהי רמה להצחיק, ושום דבר לא מצחיק בלהגיד ׳הכול בסדר׳. הרי כשאתה בא להצחיק, אתה בהכרח מצביע על פגמים ועל בעיות, גם אם אתה לא עושה את זה מתוך מחאה או מתוך איזושהי אג׳נדה״.

 

להצחיק זה עסק מורכב

 

אבל גם להצחיק, כפי שמוכיח ״המוסד הסגור״, זה עסק מורכב. גור אריה מספר כיצד נולדה אצלו התשוקה הקולנועית בכלל, ולז׳אנר הקומדיות בכלל: ״גיליתי את הז׳אנר הזה בכיתה ב׳, ופשוט גמעתי את הקומדיות האלה. סבא שלי אמר לי שיש סרט טוב בטלוויזיה בערב, אבל היה אסור לי להישאר ער אחרי תשע, אז הקלטתי בווידאו וראיתי בבוקר את הסרט ׳טיסה נעימה׳. פשוט הייתי בשוק מזה שאפשר לעשות כאלה שטויות בקולנוע  ומכמה שהם משקיעים בבדיחות, ובצפייה שנייה, פתאום מגלים עוד רובד ועוד רובד. זה גם קולנוע מאוד אינטליגנטי, כי צריך לדעת איך לעשות קולנוע, לעשות את הדבר האמיתי, כדי לצחוק עליו. הרי הסרט צריך להיראות יותר אמיתי מאמיתי, והשחקנים לוקחים את עצמם ברצינות ולא עושים פרצופים.

 
"המוסד הסגור", טריילר
 

"ככה נשאבתי לסוג הזה של קומדיות, וכשהייתי סטודנט לקולנוע בקאמרה אובסקורה, חשבתי שאין סוג כזה של פרודיות מטורפות בישראל, והחלום שלי היה לעשות משהו כזה״.

 

כמו בסיפור סינדרלה אמיתי של סרטי פולחן, הדרך לעשייה היתה ארוכה, וגור אריה שמע במהלכה ממוריו ש״אין סיכוי, מה זה הדבר הזה, לך תעשה דרמה״. הוא לא התייאש, ובמשך ארבע שנים תמימות הסרט הופק למעשה באופן עצמאי, מהחסכונות של סבתא של גור אריה ובעזרתם של 200 מתנדבים - כולל הקאסט המפואר של הסרט - והוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים.

 

גם שם, הוא מספר, שיחק לו המזל: ״הסרט הוקרן לפני סרט אחר שאליו הוזמנו המון עיתונאים, ואז הם ראו את הסרט שלנו וערקו אלינו וכתבו עליו. בכותרות הם כתבו ׳סרט קאלט׳״. אבל לגור אריה לא היתה כל כוונה ליצור סרט קאלט; הוא בעיקר קיווה לעמוד בציפיות של הצוות העצום שנרתם למשימה: ״לא היה לנו מושג אם זה מצחיק עד הרגע האחרון, זה היה מאוד מפחיד. היו לי חלומות על אנשים עם לפידים וקלשונים שרוצים את הסרט כבר מוכן״.

 

בסופו של דבר, מארבעת הסרטים שמוזכרים כאן, ״המוסד הסגור״ נהפך לסרט קאלט במובן הקלאסי ביותר: הוא מוקרן זה שבע שנים בסינמטק תל אביב במשבצת של שישי בחצות, ואנשים חוזרים אליו שוב ושוב בטקסיות. את האלמנט הפולחני שלו מאתר גור אריה דווקא בכוונה שהיתה טמונה בעשייתו, ולא בתוצר האמנותי עצמו:

 

״אני זוכר שהגיעו לסינמטק תל אביב אנשים מכפר ורדים ומאילת במיוחד כדי לראות את הסרט.הייתי מוחמא וקצת נבוך מכך שטרטרתי אותם. הקהל התחיל לדקלם ולהגיע עם כל מיני אביזרים. הם צופים שוב ושוב ומנסים לאתר בדיחות חדשות. זה ממש משחקים עם הקהל. מה שמשך זה אולי התחושה שמשקיעים בקהל, כמו שאני אמרתי 'וואו' על הפארודיות ההן שהלכו עד הסוף. הקלטנו פסקול של תזמורת סימפונית עם 50 נגנים מתנדבים, שחלקם דיירים בבית האבות שבו הקלטנו. היתה ממש תחושה שכולם נותנים כל כך הרבה אהבה לפרויקט, וכנראה זה יוצא החוצה אחר כך״.

 

בעיני פישלר, מה שמושך בסרט זה דווקא ההומור: ״זה סוג של הומור שלא כל אדם בעולם מבין אותו. זה כמו ׳מונטי פייתון׳; אם קוראים את הטקסטים, זה נשמע כמו שטויות, אבל זה מוגש בצורה שמושכת אנשים לחזור שוב ושוב״.

 

יש במאים זיגזג

 

כמו גור אריה, גם דרור שאול, במאי הסרט ״מבצע סבתא״, דווקא לא צפה את הצלחתו הפולחנית של הסרט: ״ממש לא חשבתי שזה יהפוך לפולחן״, הוא אומר, ״רק רציתי לספר את הסיפור שמבוסס על קבורתה של סבתי אסתר שאול, שהיתה אחות של ישראל גלילי, ולאחר שנים בקיבוץ נפטרה בבית אבות בכפר סבא, והקיבוץ סרב לסייע בקבורתה״.

 
"מבצע סבתא" - הפיוס
 

  • ודווקא מהסיפור המשפחתי הזה, הקטן כביכול, צמחה קומדיה שעקצה את הקיבוץ ואת הצבא וששורות ממנה ממשיכות להישמע מפיהם של ילדים קיבוצניקים עד היום. משפטים כמו ״אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר״ ו״א קאפ אוף קופי, א פאק אוף טי״. בהמשך הקריירה פנה שאול דווקא לכיוונים ״פולחניים״ פחות עם סרט הדרמה המעולה שלו ״אדמה משוגעת״ (2006), שנוגעת גם היא בהוויה הקיבוצית, אך דווקא מנקודת המבט של האאוטסיידרים, המתקשים להשתלב: אם חד-הורית דיכאונית ובנה הקטן. על המעבר, שעלול להיראות לא שגרתי, מגשר שאול בקלות: ״שניהם סרטים אישיים מאוד. כל חיי עברתי בין דרמה לקומדיה. כך גם מתוכנן בהמשך״. 

 

" פישלר: אפשר למצוא בסרטים הללו ביקורתיות, בהחלט, אבל אני לא חושב שדווקא זה מה שקשור למעמד שלהם כסרטי פולחן. אנשים נהנים מהם כי הם מצחיקים, לא כי הם סרטי מחאה. כל הסרטים האלו הם קומדיות שאמורות באיזושהי רמה להצחיק, ושום דבר לא מצחיק בלהגיד ׳הכול בסדר׳ " ועל אף שקשה, ואולי בכלל לא צריך, למצוא נוסחה מדויקת לעשייתם ולאיתורם של סרטי פולחן, ישנו לפחות סרט ישראלי אחד על המסכים בימים אלו שיש לו סיכוי גבוה להיות מוקרן כ״סרט פולחן״ באירוע דומה בעוד 20 או 30 שנה: סרטה של טליה לביא ״אפס ביחסי אנוש״, שממנו אני - וכנראה גם אחרים כמוני - לא מפסיקה לצטט כבר שבועיים. אם אלו לא ניצני פולחן, מה כן?

כל הפרטים על הסדרה 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus