מבצע היכרות
מבצע היכרות
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
1.1.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אחרי שמאסו במחאות ובהפגנות, החליטו ישראלים יוצאי אתיופיה לצאת למסע שיגשר על פערי התרבות, הדעות הקדומות והתדמית המעוותת שנוצרו בין הקהילה שלהם למדינה שבה הם חיים. היום הם ישיקו את הפרויקט "פנים אל פנים" שנושא את המסר: בואו תכירו אותנו באמת

בתה בת ה-12 של בליינש יצחק-מקונן, יועצת חינוכית מצליחה, עמדה מול הטלוויזיה ולא האמינה למראה עיניה. במהדורת החדשות שודרה כתבה על יוצא אתיופיה שלא רצו למכור לו דירה בקרית מלאכי, ובה אחד המרואיינים התבטא בצורה גסה כלפי יוצאי אתיופיה. "אמא, זה מה שחושבים עלינו?", שאלה בקול רועד, "באמת אומרים שאנחנו מסריחים?". בליינש לא התבלבלה. היא הסבירה לבתה שמדובר באדם מתוסכל שאינו בריא נפשית. "את התיווך הנכון לבתי עשיתי", היא תסביר לנו בהמשך, "אבל תחשוב על ילדים ששומעים את זה ואין מי שיעשה להם את התיווך. הם ישנים עם זה וקמים עם זה. לאט לאט הם צוברים כעסים כאלה, וזה יוצר ריחוק מסוים מהחברה הישראלית".bleineshבליינש יצחק-מקונן

 

לא נגלה לכם את אמריקה: זה שנים שיוצאי אתיופיה - בעיקר בני הדור השני - מנסים להילחם בסטיגמות שהדביקו להם כאן בארץ. גם כשזה עובד, ההישגים מתנפצים אל מרגלות הידיעות על האלימות במשפחה; גם כשיש מצליחנים מקרב בני העדה, הרושם מתגמד אל מול עוד צילום בעיתון המתעד פיטורין של קומץ בני העדה ממפעל כזה או אחר. דני אדינו אבבה, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", הרים את הכפפה בעקבות "אירועי הגזענות הקשים שחוותה העדה בשנת 2011", כלשונו, ויזם את הפרויקט "פנים אל פנים" בשיתוף חבורת צעירים ישראלים מצליחנים יוצאי אתיופיה. הקונספט: לצאת למסע מפגשים עם החברה הישראלית מעמדה של שוויון וחוזק. היעדים הם העמקת  היכרותם של הישראלים הוותיקים עם המורשת ועם התרבות של יוצאי אתיופיה, יצירת שינוי באופן שבו נתפסים בני העדה, יצירת זירות לפעילות משותפת, היכרות בלתי אמצעית ועוד. הפרויקט ייחנך בערב השקה מיוחד שיתקיים ב-1.1.2013 בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

 

הטריגר שהניע את אדינו אבבה לצאת לפעילות היה תחושת המיאוס מההפגנות ומהמחאות. הוא הבין שכדי לפתור את הבעיה אי אפשר להסתפק רק במחאה ובפעילות מונעת, אלא יש ליזום היכרות בלתי אמצעית. עם זאת, ברור לו שהוא לא יתעורר מחר בבוקר וימצא פתיחות מלבלבת מתחת לחלונו. "אני לא נאיבי, אני אדם מפוכח מאוד, וברור לי שזה לא משהו שישתנה מחר בבוקר", הוא מבהיר כבר בפתיחת הראיון, "זה לא שם. אבל אני בא ואומר שצריך למזער את הבעיות, ולדעתי, מפגש פנים אל פנים, שבו אנו מספרים את הסיפור שלנו מנקודת כוח, כי הצלחנו - לא כולנו, כמובן - בהחלט יכול לשנות. במשך 30 שנה הקהילה היתה בעיקר בתהליך של הישרדות. עכשיו עברנו מתהליך של הישרדות לתהליך של בנייה. אנחנו רוצים שיפגשו אותנו וישמעו את מה שיש לנו להגיד".

 

אדינו אבבה בטוח שההיכרות הבלתי אמצעית בין יוצאי אתיופיה לישראלים הוותיקים תחולל שינוי של ממש, בעיקר באמצעות המסר שהם ישדרו: 'בואו תכירו את העבר שלי, תראו מה הצלחתי לעשות. תסירו מעצמכם את הסטריאוטיפ עליי, על הקהילה'. אחד החטאים הקדמונים, הוא משוכנע, טמון בכך שבעבר אנשי המוסד והסוכנות סיפרו על הקהילה האתיופית בגוף שלישי - כיצד הצילו אותם, כיצד חילצו אותם וכן הלאה. "אנחנו היינו כמתים; סיפרו עלינו בעודנו חיים", הוא אומר, "אני מאוד מעריך את אנשי המוסד ואת הסוכנות, אבל שימו לב, אנחנו הסיפור! אנחנו בוגרי המסע, אנחנו בוגרי הכמיהה לארץ הזאת, אנחנו אלה שמתמודדים עם תהליך קליטה קשה ומורכב. בעיניי זה החידוש בסיפור - אנחנו באים ואומרים שאנו רוצים להשמיע את קולנו ממקור ראשון". " האופציה הפשוטה ביותר היא לשבת ולבכות, לשבת ולהיעלב. אנחנו באים מנקודה שבה אנחנו מספרים את הסיפור ונפגשים איתם. אם אני עורך הרצאה בפני מפעל גדול בדרום, אני מספר על הקשיים, על הדרך, על הפער שהצטמצם. אם בעקבות השיחה בעל המפעל יקלוט יותר יוצאי אתיופיה - עשינו את שלנו. הרי הגזענות נובעת בעיקר מבורות, מחוסר ידיעה, מחוסר רצון להכיר "

 

פרויקט "פנים אל פנים" מורכב בעיקר ממצליחנים מתחומים שונים. בסך הכול, אתם האליטה, אבל רוב החברה האתיופית נמצאת במקום שונה למדי. זה לא בעצם מצג שאינו ממש קשור למציאות?

"אז מה האלטרנטיבה? האופציה הפשוטה ביותר היא לשבת ולבכות, לשבת ולהיעלב. אנחנו באים מנקודה שבה אנחנו מספרים את הסיפור ונפגשים איתם. אם אני מרצה בפני עובדי מפעל גדול בדרום, אני מספר על הקשיים, על הדרך, על הפער שהצטמצם. אם בעקבות השיחה בעל המפעל יקלוט יותר יוצאי אתיופיה - עשינו את שלנו. הרי הגזענות נובעת בעיקר מבורות, מחוסר ידיעה, מחוסר רצון להכיר. אמנם גם אחרי הפרויקט הזה תהיה גזענות, כי גזענים יהיו בכל מקום  וגם בישראל. לא אליהם אנחנו מכוונים. אנחנו רוצים להגיע לאליטה של הציבור הישראלי. אנחנו רוצים שיכירו אותנו באמת. יש משהו מדהים בכך שאם אתה מכיר מישהו, אתה מתייחס אליו אחרת. כל הסטיגמות שלך כבר מתרסקות לך. זה כבר לא אתה והם, אלא כולם ביחד".

 

קצת קשה לטשטש סטיגמות כשברקע ידיעות לא נדירות על מקרי רצח במשפחה, חלקם הגדול מקרב בני העדה. איך אתם מתייחסים לכך במפגשים?

"במפגשים אנחנו לא בורחים משאלות קשות, ממש לא. אנחנו נותנים תשובות לכל שאלה, גם כשזה לא נעים לנו. הפרויקט הזה בא מתוך אומץ, לא מתוך פחד. אנחנו אומרים: תשאלו את כל השאלות הקשות על אתיופים שלא קיבלתם תשובות עליהן".danny_adenoדני אדינו אבבה

 

אז מהן באמת התשובות?

"קודם כול, אנחנו עצמנו הקורבן של הרציחות, לא פחות. אפשר למזער, אפשר להילחם באלימות. זה לא סוף העולם. זו לא גזירה משמים. בסופו של דבר, אם הממסד ישתף פעולה עם הקהילה, יהיו תוצאות טובות. כאן אני חוזר לנקודת המוצא: אני באמת מאמין שאם כולם - משוטרים ועד נהגי אוטובוס שנתקלים איתם ביומיום - ינסו להבין את עולמם של יוצאי העדה וגם את הקשיים שאיתם מתמודדים אותם גברים, המציאות תהיה אחרת. קל להאשים את כלל הקהילה, אבל כל הגופים, כולל רשויות הרווחה, צריכים לשתף פעולה כדי למזער את מקרי האלימות".

 

אבל מעבר לאלימות, מסביר אדינו אבבה, הבעיה העיקרית היא בעצם שהחברה הישראלית לא מבינה בכלל את הרקע שהביא לכאן את יהודי אתיופיה. רבים חושבים שהם הגיעו בגלל שחיפשו פרנסה או מקלט מדיני, ולכן דוחקים אותם, תודעתית לפחות, לשולי החברה. מכאן צומחת הבעיה.

 

"נשים מסתגלות יותר טוב"

הדמות הרוחנית הבכירה שמלווה את הפרויקט היא שילוב מעניין בין מסורת למודרניות. מדובר בקייס סמאי אליאס (43), שעבר את תהליך ההכשרה לקייס באתיופיה והמשיך ללימודים גבוהים בסוציולוגיה וחינוך לאחר שעלה לארץ ב-1987. קייס הצטרף אל הפרויקט בעקבות פנייה של אדינו אבבא, מאחר שהרעיון להגיע אל קהלים חדשים ולהנחיל להם את המורשת האתיופית בהחלט קסם לו.

  " מה שמראים בתקשורת זה או את הרצח הקיצוני או את האתיופי הראשון שהצליח. גם כשזה בהקשרים של הצלחה, הסאבטקסט הוא 'לא ציפינו ממנו, ובכל זאת הוא הצליח'. בין לבין יש המון אנשים מוצלחים, המון עשייה, המון דברים טובים שמתפספסים. לצערי, החברה ניזונה מהתקשורת בעיקר, ולכן ב'פנים אל פנים' אנו מנסים למלא את החלל הזה, להיות בתווך ולהסביר את המציאות לאמיתה "

הקייס סמאי היה רוצה למשל להבהיר לקהל הישראלי מה זה בעצם להיות קייס באתיופיה. מתברר שמדובר בתפקיד-על שהדרך אליו מפרכת וקשה וכוללת לימודים משולבים בעבודה במשך 10-12 שנה בתנאי פנימייה, ניתוק מהמשפחה ומהכפר והתמסרות טוטלית. כמו פנימייה חקלאית, אבל בעלת אופי סיזיפי הרבה יותר. "אחרי תקופת הלימודים, הקייס החדש צריך לבוא לכפר שלו, להתחתן עם אישה בתולה ולעבור תקופות התנסות", הוא מפרט, "תושבי הכפר צריכים לבחור בו מחדש ולהחליט אם הוא אכן מתאים להיות מנהיג רוחני. לאחר מכן, אחרי שבני הכפר מחליטים שהוא יהיה המנהיג, הוא חוזר, בליווי אנשי הכפר למקום שבו למד, ושם הוא מקבל את ההסמכה הסופית והרשמית. באתיופיה קייס הוא הרבה יותר מראש ממשלה, מנשיא ואפילו מרבנים. כאן בארץ רואים את הקייס כאדם מן השורה, וזו פגיעה נוראה וקשה".

 

בד בבד עם דחיקתם של הקייסים לצד, גם הגברים האתיופים התקשו לשרוד את תהליך העלייה הקשה. "נשים אתיופיות מוצלחות יותר מגברים אתיופים בישראל", מוסיף אדינו אבבה. "בכלל, כמעט בכל חברה מהגרת, נשים וילדים מוצלחים יותר מהגברים, בדרך כלל. לגברים קשה לקבל את זה. הם עוברים תקופה קשה ומאוד קריטית בחייהם. השאלה היא איך אפשר למזער את הנזקים".panim
"בארץ רואים את הקייס כאדם מן השורה, וזו פגיעה נוראה וקשה". קייס סמאי אליאס

 

בליינש יצחק-מקונן חושבת, בניגוד לאדינו אבבה, פשוט מסתגלות לשינויים באופן טוב יותר מגברים. "ככל שהנשים מסתגלות יותר והגברים נשארים באותו מקום, הפער ביניהם הולך וגדל. וכך נוצרות אי הבנות שמובילות לוויכוחים ועימותים".

 

בזמן שבדרך כלל יוצאי אתיופיה עולים לכותרות בגלל הקשרים של אלימות במשפחה, איך בעצם אפשר לפתור זאת על ידי מפגשים? התמונות מזירות האירועים הרבה יותר חזקות מאשר עוד שיחה.

"זו באמת הבעיה. מה שמראים בתקשורת זה או את הרצח הקיצוני או את האתיופי הראשון שהצליח. גם כשזה בהקשרים של הצלחה, הסאבטקסט הוא 'לא ציפינו ממנו, ובכל זאת הוא הצליח'. בין לבין יש המון אנשים מוצלחים, המון עשייה, המון דברים טובים שמתפספסים. לצערי, החברה ניזונה מהתקשורת בעיקר, ולכן ב'פנים אל פנים' אנו מנסים למלא את החלל הזה, להיות בתווך ולהסביר את המציאות לאמיתה. אבל לא בקיצוניות של רציחות או הצלחות. יש המון אפור ביניים. על זה לא מדברים ואת זה לא שומעים. במפגש שלנו נוכל להביא את כל מה שקורה בשטח".

 

ומה קורה באמת בשטח? איפה נמצאת כיום החברה האתיופית?

"הקהילה שלנו נמצאת בשלושה רבדים, על סמך מחקר שערכתי בנושא. יש את הקהילה הבוגרת יותר, בני ה-50 ומעלה. הם עשו את שלהם באתיופיה והגיעו לכאן כמבוגרים. לא ניתן לשנות אופי של 60 שנה, ולכן הם חיים על פי הערכים והמסורת שלהם - הם אוכלים את האוכל שהם רגילים אליו ולובשים את הלבוש המסורתי. הם לא מעורים בחברה הישראלית, אפילו לא בשפה, אלא מעורים בינם לבין עצמם. יש את דור האמצע, שהוא כמוני - בני 20 עד 45, שבאמת מנסה לחיות בין שני עולמות - גם המסורת והשורשים, וגם התרבות הישראלית. אפשר להגיד שרובנו מצליחים לשלב. אנחנו באים עם זהות מגובשת, ברור לנו מי אנחנו. הדור הצעיר הוא בני 20 ומטה. חלקם נולדו בארץ. מבחינתם, הם ישראלים צברים לכל דבר, אבל בבית הספר, בחברה, בשטח - הם פתאום נתקלים בסימני שאלה: מי אתם, מה אתם, למה אתם שונים? ואז הם אומרים 'רגע רגע, אני ישראלי לחלוטין, מה השאלות האלה בכלל?'. הם יעשו הכול כדי להיות כמו כולם. בד בבד הם רואים שהבית חי על פי המסורת, ובחוץ יש עולם אחר. אז הם מבולבלים - איזה עולם נכון יותר? אם לא מדובר במשפחה חזקה ותומכת, הילדים נופלים בין הכיסאות. מצד אחד, החברה לא מקבלת אותם, ומצד שני, תרבות הבית מיושנת בעיניהם. לכן אנו רואים הרבה בני נוער מהעדה שנראים כמו אפרו-אמריקאים מארצות הברית. הם מחפשים דמות לחיקוי, וזו התוצאה. זה קהל שחשוב במיוחד לכוון אותו".


את, שהסתדרת וזכית להצלחה, מרגישה שהדיסוננס הזה מלווה אותך באופן אישי ביום יום?

"אני בסדר. מעולם לא נתקלתי בהערות מעליבות, אבל אני שומעת על אחרים, וזה בהחלט צובט".

 

אם נחזור אל "פנים אל פנים", אתם לא באמת הרוב בציבור האתיופי. כלומר, הציבור הישראלי יכול להתרשם מכם, אבל גם ברור שרוב הציבור האתיופי הוא אחר.

"צריך להסתכל על נקודת המוצא ולראות לאן הגענו. אלה אנשים שעבדו קשה, הצליחו והגיעו לאן שהגיעו. איך אפשר להשוות אותם לרוב הקהילה אם 95 אחוז ממנה הגיעו מכפר? רוב יהודי אתיופיה חיו בכפר והתבדלו מהשאר כדי לשמור על היהדות שלהם. הם לא יצאו לרכוש השכלה. רק בודדים יצאו ללמוד. יש אחוז קטן מאוד שהיה משכיל שם, ולכן קל לו להשתלב כאן. צריך לצאת מנקודת הנחה שכל מה שהיה לקהילה זה הערכים והדת; לא ההשכלה".

 

אפרופו דת, קשה להתעלם מהליך החילון שרובכם עוברים ועברתם. היום רוב האתיופים, לפחות כאלה שאני מכיר, הם חילונים-מסורתיים. יש משהו דתי מאוד מובנה בקהילה האתיופית, וברגע שמפרקים ממנה את הדת, נראה שזה מאיץ את תהליך ההתפוררות.

"נכון. אתה מגיע עם האמונה שלך, הדת שלך, וכששמים לך סימן שאלה על היהדות שלך, הכול מתפורר באמת. ניפצו לנו את החלום. כשאתה מגיע אחרי שמירה של אלפי שנים ומטילים ספק ביהדות שלך - מה נשאר לך?".

 

אז מה שנותר זה לשפוך את התינוק עם המים?

"לא. רובנו מסורתיים משתי סיבות. קודם כול, באתיופיה לא הכירו את כל התורה שבעל פה. הם שמרו על פי חוקי התורה שבכתב, וכשהגיעו לכאן וראו שמה ששמרו כאן לא מתאים למה שיש שם, זה התנגש להם. הם שומרים שבת, אבל לא תראה אותם עם ציצית ודברים שקשורים להלכה הקיימת".

 

הסביבה הטבעית שלהם, מודים רוב המרואיינים לכתבה זו, מורכבת מבני עדתם. קייס סמאי אומר שיש לו חברים לא אתיופים, אך הרוב מורכבים מבני העדה; אדינו אבבה מספר שיש לו חברים לבנים, מלוכסנים, שחומים, יוצאי חבר העמים ועוד, אבל עם זאת, "אם אתה שואל למי אני מגלה סודות - אז לבני העדה".
 

למה?

"כי אני עדיין לא פתוח לגמרי, עדיין חשדן".
 

מה יש בחברה האתיופית שאין בשאר?

"יש בה המון דאגה לאחר, אכפתיות. אנחנו עדיין לא התקלקלנו במובנים התרבותיים הרחבים. יש משהו בציונות הדתית שאני מעריץ מאוד, והוא העזרה ההדדית. גם החברה האתיופית נמצאת שם".

" הדבר הכי עצוב בסיפור הזה הוא שאני מאוד מפחד שזה ייכחד. זה מטריף אותי, ואתה לא מאמין כמה. במשך 30 שנה לא הצלחנו לספר את הסיפור שלנו. הילדים שלי ירגישו ריקנות מאוד גדולה בעתיד בגלל שלא יהיה להם עבר ממשי. כל כך רצינו להיות מישהו אחר, רצינו להיות חברה דוברת עברית. היום אנחנו מבינים שזה לא סותר. להפך, זה מכבד. זה משלים "
גם זה הולך ונכחד, לא?

"ברור. הדבר הכי עצוב בסיפור הזה הוא שאני מאוד מפחד שזה ייכחד. זה מטריף אותי, ואתה לא מאמין כמה. במשך 30 שנה לא הצלחנו לספר את הסיפור שלנו. הילדים שלי ירגישו ריקנות מאוד גדולה בעתיד בגלל שלא יהיה להם עבר ממשי. כל כך רצינו להיות מישהו אחר, רצינו להיות חברה דוברת עברית. היום אנחנו מבינים שזה לא סותר. להפך, זה מכבד. זה משלים".

 

"אפשר לשנות את הדימוי"

 מי שלא ממש זכה להכיר את הפרויקט, אבל בהחלט תומך ברעיון, הוא פרופ' חגי ארליך, פרופ' להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. בעבר פירסם כעשרה ספרים על ההיסטוריה של אתיופיה ונחשב לאחד המובילים בעולם בתחום. "צריך ואפשר לשנות את הדימוי", הוא אומר, ובהמשך דבריו מתמקד לא רק ביהודי אתיופיה, אלא גם באתיופיה עצמה. "יהודי אתיופיה מביאים איתם גם את ההיסטוריה ואת התדמית של אתיופיה. הציבור הישראלי לא כל כך מכיר את אתיופיה, ואם היה מכיר יותר טוב - היה מתייחס לבני העדה בצורה יותר בוגרת ויותר נכונה. אתיופיה היא ארץ עם הרבה הישגים והצלחות, גם לצד חולשות וחסרונות. הציבור הישראלי צריך להכיר את התדמית כולה כדי לקבל תדמית מאוזנת יותר".

 

אם הישראלי הממוצע שומע על יוצאי אתיופיה בעיקר בהקשרים של חוסר הצלחה או אלימות במשפחה, האם אינפורמציה אחרת שקשורה לעבר הרחוק עשויה בכלל להשפיע?

"האינפורמציה הראשית היא באמת על אתיופיה באופן כללי. זו תרבות באמת אחרת וקצת שונה, אבל יש לה הישגים לא מבוטלים. יוצאי אתיופיה לא הגיעו ממרחב מפגר אלא ממרחב בעל סדר של מדינה ושלטון בן 2,000 שנה, מערכות חוקים והיסטוריה כתובה. בכלל, צריך שבני העדה עצמם יידעו את ההיסטוריה של אתיופיה, כי גם הם לא תמיד יודעים, ושגם הציבור הכללי יידע. לאתיופיה לא היו רק סדרים פנימיים, אלא גם עמידות היסטורית, שכן היא הצליחה לעמוד בפני שניים מהכוחות הכי גדולים בהיסטוריה האנושית: האסלאם האימפריאלי, שמעולם לא הצליח לכבוש אותה, וגם האימפריאליזם האירופי, שלא הצליח להכניע אותה. אילו בני העדה הצעירים היו לומדים יותר על ההיסטוריה, הם היו גאים יותר בעצמם. ואילו הציבור הישראלי היה לומד קצת יותר שאתיופיה היא לא ארץ ג'ונגל אפריקאית, זה היה אחרת. כל מי שלמד על אתיופיה, יש לו הרבה כבוד לבניה. אני מכיר את הקהילה הגדולה של העוסקים באתיופיה ברחבי העולם, ולכולם יש כבוד גדול אליהם. הבורות כל כך גדולה, והיא בעיקר מעצימה את התדמית כלפי יוצאי אתיופיה, כאילו הם הגיעו ממקום חשוך.

 

"בארץ אכן יש משבר גדול, חלקו משבר שיש לכל גל הגירה שמגיע לכל ארץ. יש קשיים גדולים במוסד המשפחה - דור ראשון של מהגרים שלא יכול להסתגל למציאות החדשה. וכך הילדים גדלים וחוזים בכישלון של ההורים. זה קורה בכל עדה. אצל האתיופים זה חזק במיוחד, כי הם באים מתרבות שונה מאוד. רוב הישראלים הוותיקים חסרי סבלנות וסובלנות. הם בורים בכל הנוגע לאתיופיה, והצרה היא שגם רוב בני העדה עצמם לא כל כך יודעים ולומדים על הארץ שממנה הם באו. מה שאני אומר לא מתיימר לפתור את הבעיה, אבל אחד ההיבטים החשובים הוא באמת היכרות עם ההיסטוריה ועם התרבות של אתיופיה. לכן מפגשים שכאלה, בין אתיופים לישראלים, הם בהחלט צעד בכיוון הנכון".

 

איפה אתה רואה את בני העדה בעוד 20-30 שנה?

"אני מאוד אופטימי, כי מהיכרותי את התרבות האתיופית, יש בה הרבה אנרגיה של שאפתנות, אמביציה, רצון להתקדם ויכולת ללמוד. אני חושב שבני הדור השני, ובטח הדור השלישי - המוכשרים שבהם, והם רבים - יתקדמו דרך הפתיחות של החברה הישראלית. חלק גדול מהדור השני של העדה עשה את הדרך לעבר הישראליות, ולדור השלישי יש סיכויים עוד יותר טובים לעשות את זה, אלא אם כן הבורות תימשך. וזה באמת חבל".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus