לסלוח לאדם באשר הוא אדם
לסלוח לאדם באשר הוא אדם
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
27.4.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
דווקא טקס ספונטני בהשתתפות קהל מכל רחבי העולם בפונאר – הזכורה לו משיר הערש שתורגם בידי שלונסקי – הבהיר ליותם יזרעאלי מה עשויה להיות הגישה הנכונה ביחס לזיכרון השואה

יש לי שירי שואה אהובים. זה נשמע מוזר, ושירי יום הזיכרון לשואה זה לא דבר שאנחנו בדרך כלל עושים עליו מצעדי פזמונים, אבל אני מודה שיש שני שירים, איך אומר זאת, ש"עושים לי את זה במיוחד". אני לא חוקר של הזמר הישראלי, אבל יש לי תחושת בטן חזקה שאחת התופעות המיוחדות בתרבות הישראלית היא מגוון השירים העממיים העצום שנכתבו כאן בעשרות השנים האחרונות. תחשבו למשל על שירי ילדים; לדעתי, מניינם נושק לאלף. בתרבות שהקימה את שפת אבותיה לתחייה, שירת הילדים תפסה מקום מרכזי בחינוך לדיבור השפה ובלימוד שלה ושל אוצר המילים המתחדש, לרבות כל החיות והצמחים והנופים של הארץ. השירים אפוא הם מדיום חינוכי.

  f110503zel03
תיכוניסטית באושוויץ. לא אדם ולא עם יכולים להתקיים לאורך זמן עם טינה בלב (פלאש 90)

גם שירי האבל והשכול עשויים להיות תופעה יחידאית. עשרות אם לא מאות שירים מלווים אותנו מדי שנה, והרפרטואר הלאומי רק הולך וגדל, במיוחד עם פרויקטים כגון "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל, ובמיוחד לאור העובדה שהאבל והשכול ממשיכים ללוות את מציאות חיינו. גם שירי הזיכרון הם מדיום להטמעה של מיתוס ואתוס לאומי. אבל רפרטואר שירי השואה דווקא אינו תופח. שיח השואה אמנם תופס בשנים האחרונות כיוונים חדשים ולדעתי די מעוותים, שירי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותרים כמעין אנדרטה סטטית שמבקרים אותה אחת לשנה ודי. נדמה לי שהקטע האחרון שהתווסף לרפרטואר היה הכינור של יצחק פרלמן בפסקול של "רשימות שינדלר".

 

עוד מימי בית הספר היסודי היו שירים שאהבתי לשמוע ביום השואה: גם בשל הניגונים הנוגים, אבל בעיקר בשל המילים. הראשון הוא "פונאר", שיר הערש שאימא שרה לבנה, שתרגם  לעברית אברהם שלונסקי, והשני הוא שירו המקורי של שלונסקי "נדר". גם כשיצאתי למסע בפולין בכיתה י"ב, אהבתי במיוחד את הטקסים (היומיומיים) שבהם שרנו את השירים הללו. מעולם לא התעכבתי להבין למה. כשאני חושב על זה עכשיו, אז אולי יותר מכול, השירים האלה מצליחים לתווך את רוח האדם האנושית, הקיומית, האוניברסלית, בתוך זוועות אבסורדיות שכאלה. " דווקא בהיעדר הקונטקסט של הנרטיב הלאומי, לראשונה כאבתי את הכאב של הקורבנות עצמם, שברגעים האחרונים של חייהם לא בהכרח עסקו בגורלו של העם היהודי או בעתידו או במשתמעים ההיסטוריים של רציחתם. הם עסקו בלמות, הם עסקו בלפחד, בלהיות מוכי אימה "

 

ייתכן שזה גם סוד עוצמתם. מה הרי יותר אנושי משיר ערש שאימא שרה לבנה על אבא (שתמיד בסוף השיר אמור לחזור מהעבודה, אלא שבמקרה הזה האבא לא יחזור לעולם), ומה יותר אנושי מאדם שבאין אונים טוטלי לא נותר לו אלא להיאחז בזיכרון, שבאופן טרגי ואירוני הופך להיות התשתית והמשמעות של חייו. וכתוצר של מערכת החינוך ושל האתוס הציוני שהיא מיטיבה להנחיל, למדתי לזהות את עצמי ואת הסיפור האישי שלי בתוך הנרטיב הפצוע שלנו, הקורבני והתקומתי גם יחד. הייתי הילד. הייתי האימא. נדרתי נדר ותיקפתי אותו מחדש בכל פעם ששרנו את השיר.

 

היו עסוקים בלמות

 

והנה, לפני חודש ימים מצאתי את עצמי בפונאר, במקום שבו "צומחים קברים", המקום שאליו "דרכים יובילו, ודרך אין לחזור". מצאתי את עצמי עומד מול אנדרטת הזיכרון של היהודים ואומר קדיש בעברית, אבל באופן לא מאוד "ממלכתי". מצאתי את עצמי גם עונה אמן ל"תפילת האדון" הנוצרית שנישאה בשפות שונות בפי חלק מחבריי (איטלקית, גרמנית, צרפתית ואנגלית) מול האנדרטאות הרבות האחרות.

 

זה היה אחד הטקסים הספונטניים הכי מרגשים שנכחתי בהם בחיי. לא היינו משלחת רשמית. לא הגענו כדי לעצב זהות שתעבה את תוקף זכותנו על ארצנו, וכיוצא בזאת. רובנו כלל לא היינו ישראלים. התכנסנו בווילנה לשבוע של לימוד בין-דתי, באתר של האריסטוקרטיה הרוחנית של מזרח אירופה, והגענו לפונאר כדי לראות וללמוד את סופה הבלתי נתפס של יהדות ליטא המפוארת, אבל לא פחות מכך, לכבד את המתים, להתפלל לעילוי נשמתם, יהודים וצוענים ואנימיסטים ואסירים פוליטים וכל מי שנרצח במקום הטמא הזה.

 

על הדרך התברר לי שהגענו גם כדי לשאת עדות על מצבו של האדם באשר הוא אדם: תמיד תוצר של תקופתו ותמיד מאותגר לנוכח ההכרח לפעול בדרך היושר והאמת, ולמרבה הזוועה, לא תמיד בהצלחה; ואם בהצלחה, לא תמיד עם הגמול הראוי. היה בביקור הזה מרכיב עמוק של חמלה על האדם באשר הוא אדם. אני מעז לומר, אפילו כלפי הצוררים.

 

ההבדל המשמעותי בביקור בפונאר מכל הביקורים האחרים בחיי באתרי שואה למיניהם, יהיו אלה אתרים ממש או מרחבים טקסיים, הוא שדווקא בשל היעדר ההקשר של הרקע הזהותי-זיכרוני-קורבני-תקומתי, דווקא בהיעדר הקונטקסט של הנרטיב הלאומי, לראשונה כאבתי את הכאב של הקורבנות עצמם, שברגעים האחרונים של חייהם לא בהכרח עסקו בגורלו של העם היהודי או בעתידו או במשתמעים ההיסטוריים של רציחתם. הם עסקו בלמות, הם עסקו בלפחד, בלהיות מוכי אימה, בלצרוח, בלהחריש. ולא רק היהודים, שאמנם היו 80 אחוז מן הקורבנות, כי אם כל מי שנרצח בפונאר. אבל המעניין הוא שבהיעדר הקונטקסט של הנרטיב הזהותי, גם נפער בלבי חלל לחמול ולסלוח, והלכה והתעצבה בי התובנה שלא רק שיש לסלוח לאדם באשר הוא אדם, אלא שבלא הסליחה, לא ניתן יהיה להמשיך לזכור.

 

לשכוח או לסלוח?

 

"נדרתי הנדר לזכור את הכל לזכור ודבר לא לשכוח", כותב שלונסקי עת הגיעו לארץ הידיעות על שואת יהודי אירופה. אלא שה"לא לשכוח" – כך בשיח השואתי הארצישראלי – נהפך לימים להיות "לא לסלוח", או במינוח המוכר, "לא נשכח ולא נסלח". אני לא חושב שיש מחשבה מאחורי הסיסמה הזאת, שלדעתי נטבעה מתוך הסמיכות המצלולית של המילים, ולא מתוך המשמעות שלהן, כי אם חושבים על זה, זה פשוט לא הגיוני! זה לא הגיוני לוגית, לא פסיכולוגית, ואליבא דאמת זה גם נוגד את חוקי התורה (עיינו בויקרא יט, יז-יח). "לא תטר" (לשון נטר), אומרת התורה, אמנם "את בני עמך", אבל ברור שהציווי הזה הוא ציווי לבריאות נפשית וחברתית.

 

לא אדם ולא עם יכולים להתקיים לאורך זמן עם טינה בלב או בנרטיב. בשלב מסוים, חייבים ליישב את הסכסוך או לשחרר את האחיזה בו כמשהו שמייצר בשבילנו את הזהות. האם אנחנו נוטרים טינה ליוונים או לרומים או לטורקים או לבריטים? "הוכח תוכיח את עמיתך", זה הציווי שמתלווה ל"לא תטר", כי המגמה הראויה היא תמיד ליישב את הדברים, ולא להניח להם לתפוח ביננו ובין עצמנו, בראשנו, בנפשנו (אפרופו ביעורי חמץ בפסח).
 

 
"פונאר" בתרגום שלונסקי ובביצוע חוה אלברשטיין
 

יתרה מכך, שלונסקי עצמו כבר מבין את פרדוקס הזה וכותב בשיר שהנדר לזכור ולא לשכוח עולה כלעומת החובה שלו לחמול ולסלוח, לאמור, "מפני שאני אהיה חייב לסלוח, אני חייב לנדור את הנדר הזה לזכור ולא לשכוח".

 

על דעת רחמי שהורוני למחול 
עד באו ימים שאיימו מלסלוח 
נדרתי הנדר לזכור את הכל 
לזכור - ודבר לא לשכוח. 

 

כשסולחים, למעשה מסכימים להיפרד מן ה"זכות" מן ה"מטען עודף" של צדק שמטה את המאזניים לכיווננו. בסליחה יש השלמה, ויש בה מומנט מובנה של היפרדות מן הכאב. הסיבה שכל כך קשה לנו לסלוח לפעמים היא בגלל שאנחנו רוצים להיאחז בכאב, כי הכאב (לכאורה) מעניק זכויות. זוהי תודעה קורבנית, והיא בסופו של דבר מובילה למבוי סתום. ואני אפילו לא מתחיל לרמז על המצב הלאומי שלנו, אלא רק מניח את היסודות הלוגיים של המצב.

 

במקרה של שואת יהודי אירופה, אומר לנו שלונסקי, גם כאשר נסלח, אסור לנו לשכוח כי יש נו אחריות לוודא שאירועים כאלו לא יישנו לעולם. האמת שזה לא מקרה יוצא דופן; הזיכרון הקולקטיבי היהודי מאומן היטב בתרגולת הזאת, לזכור. אלא שכאן הזיכרון הוא לא של עבר אידיאלי, של "גן עדן אבוד" שאנחנו זוכרים על מנת לקוות לשוב אליו, כגון בית המקדש, או מלכות בית דוד – אם לצטט שתי כמיהות ממוסדות בליטורגיה המסורתית. כאן הזיכרון הוא של הזוועות, ולכן הוא צריך להיות מעוגן בנדר, כי זה דבר שכל המערכת מבקשת לשכוח, להדחיק, להעלים.

<span class="other-title" "="">

"אנו הדור שיחליט על עתיד השואה, על זכרה, הדור שנמצא בין אלה שחוו את השואה בגופם לבין האנשים שאפילו לא יכירו ניצולים". יצהר ור, בן 18, חזר עכשיו ממשלחת לפולין ויש לו מה להגיד על זה

 

 

אבל נוסף על כך, ישנו קשר מובנה בין היכולת לזכור ובין הצורך לסלוח. את האחיזה הזאת בקורבנות אי אפשר להחזיק לאורך זמן. זה נורא וגדול ואיום מדי, וזה מייצר אשליה של יותר מדי צדק בידיים, ודווקא כשלא סולחים, הסיכון הופך להיות שרוצים לשכוח, וכמה שיותר מהר. לא רק בגלל תוכן הזוועות והסיפורים שאנחנו מבקשים להדחיק, אלא בעיקר בגלל הנמק הפנים-נפשי שנטירת הנטר מייצרת. החוכמה הגדולה יותר, והאחריות של הדורות הבאים, היא לקחת את הזיכרון שהנחילו לנו הורינו והוריהם, אבל לשחרר את האחיזה בנטייה לקורבנות, וכדברי המשורר, להקשיב לרחמים להורות לנו למחול ולקבל את בואם של ימי הסליחה. וככה לזכור.   

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus