חנוכה בגן ילדים_נתי שוחט
לקראת זרם חינוך ממלכתי-חילוני?
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
28.12.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מיכל שליו רייכר: אנו מגבשים צוות מתנדבים של אנשי שיווק וקריאייטיב, והם יגדילו את מודעות ההורים לתהליכי ההדתה בבתי הספר באמצעות פעילות ברשת. שנית, הקמנו צוות חינוך שיגבש תכנים חינוכיים הומניסטיים למורים וירחיב את התמיכה לאנשי חינוך"
"חוה ליאון: הזדעזעתי לשמוע שיש תוכניות לימודים אמוניות על בית המקדש לבתי ספר ממלכתיים כלליים. עם זאת, כמו שאני מכירה את משרד החינוך, מדובר בחוסר תשומת לב ופחות בכוונת מכוון"
"גרטל: למה התעוררנו רק עכשיו? אני מנחש שזה קשור לחיים בתחושה של טראומה קיומית שאינה מאפשרת שום דיון בישראל. ואולם, אז באה המחאה החברתית ופתחה דיונים רבים. החרדים קיבלו הקלות מסוימות, בשעה שהאם החילונית נאלצה להסכים בלי ויכוח עם החלטות שהתקבלו מעל לראשה "
מכתב ששלחה אם לשר בנט שבו מחתה על היעלמות התכנים ההומניסטיים והביקורתיים מבתי הספר הבעיר את הרשתות החברתיות והציף מעל לפני השטח את ההתנגדות החילונית להדתה של מערכת החינוך. האם זו השלמה של החילוניות עם היותה מיעוט או מאבק על דמותה הבסיסית של המדינה?

"חושך הוא דבר טוב", אמרה האם לבתה הקטנה כשזאת פתחה את הדלת בחזרתה מהגן והכריזה: "באנו חושך לגרש". "למה?", שאלה הבת, " כי הוא מאפשר לנו לישון יותר טוב, וכך גם לגדול", אמרה האם, "אז למה אנחנו באים לגרש את החושך?", שאלה הבת. "זה רק בכאילו", ענתה האם, "כשחוגגים חגים, אנחנו עושים הרבה דברים בכאילו". התשובה השאירה אוויר חמוץ של חוסר נחת. משהו פה נותר לא מספק. הוא לא לא-מספק משום שהעגלה ריקה. אין עגלות ריקות. אבל איכשהו, שיחתן של האם והבת התנהלה בתוך מערכת שיש בה חוסר נוחות, אמביוולנטיות ופעמים רבות, מצד הורים חילונים רבים, גם התמרמרות וכעס.

 

רגשות אלה אינם חדשים, אבל מה שחדש הוא שהם מתחילים להתאוורר במרחב הציבורי הישראלי. בשנה האחרונה, ובאופן מיוחד מאז הבחירות, זוכה הכעס לקבל ביטוי הולך וגדל בתקשורת, ברשתות החברתיות ואף בהתארגנויות קטנות ההולכות וצומחות. עיתון "הארץ" מפרסם סדרת כתבות העוסקות בכניסת גורמים משיחיים פרטיים לחינוך הממלכתי-חילוני ומעניק במה לכותבי דעה המותחים ביקורת על האופן שבו מנוהלים לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית; ארגון הפורום החילוני החל לפעול ברמה הבית ספרית והמקומית; והורים חילונים רבים מגיבים בזעם ברשתות החברתיות עם כל ניסיון של משרד החינוך לנתב את זהותם היהודית של ילדיהם למסלולים לא רצוים מבחינתם.

 

אחת מחברות הפורום החילוני היא מיכל שליו רייכר, אם לשלוש בנות הלומדות בחינוך הממלכתי בהרצליה. שליו רייכר נעשתה פעילה בפורום לאחר שאלפי הורים הפיצו עם פתיחת שנת הלימודים את המכתב שכתבה לשר החינוך נפתלי בנט ופרסמה בפייסבוק. "אני מסכימה עם דבריך באשר להעצמת הזהויות", כתבה בין היתר שליו רייכר לשר החינוך, "אכן, אין מקום לטשטש הבדלים שקיימים ממילא, אך לא מצאתי בדבריך התייחסות לקיומה של זהות שאינה דתית, למשל זהותי שלי. מאז החלה בתי הבכורה את לימודיה במערכת החינוך הממלכתית, אני חשה כי הערכים המוקנים לה בבית הספר שונים מהותית מהערכים שלאורם אנו מחנכים אותה בבית ומהערכים שספגתי אני במערכת החינוך הממלכתית שבה למדתי.

 

"במערכת החינוך הממלכתית כיום ישנו גידול מתמיד בשעות המוקדשות למורשת ישראל וללימודים דתיים. למעשה, כיום אין לבתי כלל חשיפה לתכנים הומניסטיים שאינם יהודיים והיא אינה יכולה לנהל בבית הספר דיון ביקורתי באשר לתיאוריות ערכיות ומוסריות. בבתי הספר היסודיים הממלכתיים לא מקדישים שעות ללימוד פילוסופיה או היסטוריה, דיבייטינג [תרבות ויכוח; ג"ג] או אזרחות. לבתי הספר נכנסים גופים כחב"ד, בנות שירות לאומי דתיות ועוד. גופים אלה מעבירים תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים החילוני".

 

המכתב זכה לתהודה עצומה ברשתות החברתיות. הוא שותף בקרב אלפים, אם לא עשרות אלפים, וזכה לתמיכה של ארגונים הומניסטיים שונים, מורים, הורים ואזרחים מודאגים. נוסף על כך, היו מובילי דעה שהזדהו עם המצוקה שבוטאה בו והצטרפו אף הם למאבק. האימפקט המשמעותי בהחלט הפתיע את הכותבת, וגם הרוח שנשבה מרבות מהתגובות.

 

"את החוויות שתיארתי במכתב חווינו בעצמנו", אומרת שליו רייכר, "עמדנו מהצד וראינו איך הוכנסו תוכניות לימודים חדשות בתחום הדת והמורשת ובהן טקסטים בעייתיים. היהדות לא נלמדת בצורה ביקורתית, אלא בצורה אמונית. משום שלמורים אין עניין או יכולת להתעסק בחומר דתי, מעבירים את החומר נציגי עמותות חיצוניות דתיות שיהדות בעיניהם היא גרסה אורתודוכסית ואחידה".

 

בנט
מתוך המכתב ששלחה שליו רייכר לשר החינוך

 

מה הביא אותך לכתוב את המכתב?

"אחד האירועים המקוממים היה קשור בהדתה סמויה. בתי שירה למדה ספר בהבנת הנקרא ובו טקסט שכותרתו 'שמרה השבת על שומר השבת'. גיבור הטקסט היה סולימאן, שברח עם חבריו היהודים מאויבים ערבים. כשהגיעה השבת, בעודם נמלטים, נאלצו לבחור אם לחלל את השבת ולברוח או לשמור את השבת ולהיהרג. סולימאן בחר באופן לא רציונלי לשמור את השבת, וניצל. האחרים, שחיללו את השבת בעודם נסים על נפשם, נהרגו. המסרים היו איומים והשאלות הנלוות היו איומות עוד יותר. למשל, 'כיצד שמרה השבת על סולימאן?'.

 

"בד בבד, באותה השנה גם נחשפתי לפעילות הבעייתית של בנות השירות הלאומי. הן לימדו את הילדים איך 'אבא צריך ללכת לבית הכנסת' ולמה 'חייבים לאכול כשר'. כל החוויות יחד הבהירו לי שהחינוך החילוני חייב הגנה. נוסף על כל מה שיש במערכת החינוך, אנחנו מוחים גם נגד מה שאין: לימודי פילוסופיה, ספרות כללית. יש מעט מאוד עיסוק בתרבות שאינה ישראלית ואין שום עידוד למחשבה ביקורתית".

 

דבריה של שליו רייכר לא נותרו בלא מענה. שר החינוך השיב לה כמה שבועות לאחר שליחת המכתב, בסמיכות די ברורה, יש לציין, להפיכתו לוויראלי. "התגובה היתה מבטלת ושללה על הסף הקמת זרם חינוך חילוני, בנימוק שזרם נוסף יביא לפילוג בעם. חבל ששר שאמור לדאוג לכלל האזרחים ומצדד בזרם עצמאי למגזר שלו, הדתי-לאומי, לא מסכים לבחון ברצינות בקשה שבבסיסה יש תביעה לשוויון".

 

קבלת שבת עם הביטלס

 

בעיני חילונים רבים, קבלת השבת היא יצור מתעתע אף יותר מהחגים היהודיים. האם להרשות לגננת להניח כיסוי ראש מעוטר על ראשה של הילדה? האם לשוחח עם הילד על משמעויות הטקס, כשבבית אין איש שמקיים אותו? ומדוע לברך אל או יום מסוים אם ההורה הוא אתאיסט או אגנוסטיקן ואין הצדקה להעניק לזמן העובר מחזוריות מסוימת?

 

במחקרן "על חינוך וחילוניות, קבלת שבת בגן הלא דתי בישראל", עקבו תמר רפופורט ואורית יפה אחר טקס קבלת השבת בכמה גנים חילוניים בארץ והשוו אותו לטקס קבלת השבת בגנים לילדות חרדיות. המחקר, שפורסם באסופה "הכיתה ובית הספר במבט מקרוב" של מכון מופ"ת, מצא שקיים פער גדול בין טקס קבלת השבת למציאות הישראלית של הילדים החילונים. הפער גדול אף יותר מזה שקיים בין האופן שבו נלמדים חגי ישראל. שאלות של הלימה ושל מטרה עולות במחקר שוב ושוב.

 

בניגוד לחגים, כותבות החוקרות, הילדים אינם עוברים תהליך של הכנה ולימוד. זאת, בניגוד לחנוכה למשל, שהתכונה סביבו עשויה לארוך שבועות של לימוד שירים, הכנת חנוכיות ודיבור על האור, על יהודים ועל יוונים. ובצד מאפיינים סמליים חוזרים על עצמם – נרות שבת, יין (מיץ) וחלה – קיבלו הגננות אוטונומיה רבה יחסית כדי ליצוק תכנים חדשים לטקס. חלקן מחדירות אליו את תפיסת "הילד במרכז" החילונית ומאפשרות למקבל השבת לספר על עצמו ועל משפחתו. בגן מסוים החליטה גננת ליצוק תכנים ארצישראליים, וכל טקס למדו פעוטותיה שיר מז'אנר "ארץ ישראל הישנה והטובה". בגן נוסף הדגישו הגננות תכנים אוניברסליים. מקבלי השבת בירכו את העולם, ואחר כך הושמעה מוזיקה של הביטלס או מוזיקת ג'אז ומוזיקה קלאסית.

 

עם זאת, כותבות החוקרות, "שלא כמו בהתייחסות לחגי ישראל, בולט היעדר מיקומה של השבת בתוך הקשר לימודי הנוגע לעולם שמעבר לגן". החוקרות מציינות את טקסי העבר בקיבוצים כדי להצביע על יצירתיות וחלופה. "בטקס הציוני בקיבוץ נעשה ניסיון מכוון לצמצם את נוכחות האל", הן כותבות, "דוגמאות אלה מעידות על האפשרות הטמונה בחילוניות לשזור בדרכים מגוונות בין פרקטיקות לסוגי שיח, שמקורם בעולמות תוכן וחשיבה שונים – וזאת במטרה ליצור תוצר תרבותי שצרכניו יתפשו אותו כקוהרנטי וכמובן מאליו". לדבריהן, "שלא כפי שהתרחש בקיבוץ, לא נעשה כל ניסיון להחליף את (הפרקטיקות המסורתיות) באחרות".

 

מוקי צור, חוקר ומחנך וחבר קיבוץ עין גב, מתאר בבלוג שלו כיצד חגים ש"היו יכולים להיות מוגדרים כחגי טבע", כדבריו, כגון פסח, שבועות וסוכות, אתגרו את חברי הקיבוץ מתחילת דרכו: "האם ניתן לחזור אל הנוהגים שהיו בתנ"ך, במשנה ובתלמוד הירושלמי? האם הטבע הארצישראלי וחגיו יכולים לבטא ברית עם הארץ?", שאל.

 

וכך ענה: "מסורות שהתגבשו כמסורות ארצישראליות במושבות של העלייה הראשונה הועברו לקיבוצים. הקיבוצים הנהיגו אותם, אך תוך שימוש באמצעים חדשים. מקום ההתרחשות של החג לא היה בית המשפחה או בית הכנסת. השטח הפתוח קיבל משמעות [...] היו בהתרחשות התייחסויות מפורשות לעובדה שאנשים שבו לעבודה גופנית [...] הוקמו תזמורות קטנות ומקהלות שביטאו את היחד. לחג העומר, חג הביכורים וחג האסיף הוצמדו ריקודים, ובהם הודגש השוויון בין המינים והשתתפות ילדים. נשים קיבלו תפקיד של כוהנות", וכן הלאה דוגמאות.

 

ארץ
מתוך מערכון "החילוני הצבאי הראשי" של "ארץ נהדרת"

 

לכאורה, היתה ההצעה הקיבוצית אמורה לשמש בסיס לטקסים החילוניים בישראל. מה קרה? "תרבות החגים הקיבוצית היתה יצירה תרבותית ענפה מאוד, אבל היא לא שכפלה את עצמה לערים הישראליות, לא שמרה על מהותה בקיבוצים, ובסופו של דבר, הגיעה לארכיון", אומר גיל גרטל, דוקטור לחינוך וחבר בארגון הצוות הדידקטי, המתמחה בפיתוח תוכניות וכלים להעברת ידע. "למעשה, מעולם לא היה חינוך חילוני במדינת ישראל. 'ארגון עובדי זרם העובדים', שממנו שאבה התרבות הקיבוצית את השראתה, נוסד ב-1925 ובוטל בתחילת שנות ה-50, בהוראת דוד בן גוריון. אז נוצר החינוך הממלכתי, שבמסגרתו חייבים ללמוד לימודי דת לבגרות. יכול להיות שאי אפשר לצאת מהמציאות היהודית, ובוודאי לא בישראל".

 
קריאה נוספת: על פי קמפיין "שישי ישראלי", כל המשפחות החילוניות דומות זו לזו

 

למה התלוננת רק עכשיו?

 

הפורום החילוני מנסה להרים את הכפפה ופועל להקמת זרם חינוך ממלכתי חדש, על טוהרת החילוניות. "בקרוב נפעל בשני מישורים", אומרת שליו רייכר, "ראשית, אנו מגבשים צוות מתנדבים של אנשי שיווק וקריאייטיב, והם יגדילו את מודעות ההורים לתהליכי ההדתה בבתי הספר באמצעות פעילות ברשת. שנית, הקמנו צוות חינוך שיגבש תכנים חינוכיים הומניסטיים למורים וירחיב את התמיכה לאנשי חינוך. בעתיד נתחיל לפעול מול הכנסת לשינוי חוק זרמים בחינוך. עד כה קיבלנו אלפי תגובות אוהדות. היו שראו בגישה החילונית שלנו איום על קיומה של המדינה, אבל הם מעטים".

 

ד"ר גרטל שמח לשמוע על פעילות הפורום החילוני ורואה בה סנונית אפשרית ראשונה של קול חילוני ששתק עד כה. "למה התעוררנו רק עכשיו? אני מנחש שזה קשור לחיים בתחושה של טראומה קיומית שאינה מאפשרת שום דיון בישראל. ואולם, אז באה המחאה החברתית ופתחה דיונים רבים. החרדים קיבלו הקלות מסוימות, בשעה שהאם החילונית נאלצה להסכים בלי ויכוח עם החלטות שהתקבלו מעל לראשה. המחאה החברתית עודדה את האם הזאת להרים את הראש".

 

בנט_יונתן זינדל
בנט. תגובה מבטלת ושוללת על הסף (תצלום: יונתן זינדל, פלאש 90)

 

גם חוה ליאון, מנחת גננות בגני רשת מיתרים של החינוך המשלב, המעניק חינוך משותף לילדים חילונים, דתיים ומסורתיים, סבורה שדרישת הפורום החילוני היא דרישה מכובדת. עם זאת, היא מסייגת את דבריה. "האנרגיה האדירה והחשיבה של הורי הפורום מתבזבזת על ניסיון להקים זרם נפרד. ייקח נצח עד שיזכו בתקציבים או באישור, ובינתיים ילדיהם יסיימו את הצבא. במקום זאת, חשוב שילחמו בבתי הספר של ילדיהם ויציעו חלופות: שיבוא חוקר ביקורתי למחשבת ישראל וייתן לילדים הרצאה על השבת במקום מישהו מחב"ד".

 

האם משרד החינוך יאפשר להזמין חוקר ביקורתי למחשבת ישראל?

"גם אני נחשפתי לתלונות של הורים חילונים שהחליטו להוציא את הילדים מהחינוך הממלכתי ולבוא אלינו. הם טוענים שעמותות חרדיות פרטיות מעבירות את התכנים היהודיים, בשעה שהמורים האינטגרליים צריכים היו להעביר אותם. הזדעזעתי לשמוע שיש תוכניות לימודים אמוניות על בית המקדש לבתי ספר ממלכתיים כלליים. עם זאת, כמו שאני מכירה את משרד החינוך, מדובר בחוסר תשומת לב, ופחות בכוונת מכוון. משרד החינוך בישראל מתמודד בחריצות עם אתגרים מורכבים ביותר, ואולי בגלל זה יש עניינים שחומקים מעיניו".

 

קריאה נוספת: תזמורת אלקטרונית חילונית בשם "ארמון בזמן" מראה איך השבת יכולה להפוך להשראה

 

אוי, אוי שעאבס

 

נתון מעניין נוסף שעולה ממחקרן של רפופורט ויפה דן בחוויה של קוהרנטיות והלימה. הן משוות את טקס קבלת השבת בגן חילוני ובגנים לילדות חרדיות. בגנים חרדיים, "קבלת השבת מתרכזת סביב ההכנות לשבת, כמו לימוד הלכה לשבת ודרכים נכונות לקיפול נייר", הן כותבות. גננות חרדיות מסוימות מדגישות חוויה גופנית. "למשל, באמצעות ריקוד מיוחד שבו הילדות מחקות תנועות של מלאכות לקראת שבת [...] כשנשמעת בקלטת הצפירה של כניסת השבת, הילדות קופצות [...] ושרות 'אוי, אוי, שעאבס'".

 

החוקרות כותבות: "במודל התרבותי האולטרה אורתודוכסי אנו מוצאות התאמה והלימה בין המרכיבים השונים של הטקס: טקסט ועשייה. הטקס אמור לשקף את המציאות כפי שהיא אמורה להיות".

 

גם שליו רייכר הגיעה למסקנה דומה אחרי שיחות שקיימה עם הורים לתלמידים במערכת החינוך הממלכתי-דתי. "למדתי על התוכן הרלוונטי לילדים דתיים, על הדגש על העשרת עולמם הרוחני, על המשמעות הרבה של בית הספר בחייהם", כתבה במכתבה לשר החינוך, "וחשוב מכך: בתי הספר הממלכתיים-דתיים אינם מתיימרים לערער את תפיסת עולמם של התלמידים ואינם חושפים אותם, בכוונת מכוון, לתכנים שהינם חילוניים או 'כלליים' במובהק".

 

בזרם החינוך המשלב, שהוקם לפני כעשור ומתוקצב בידי משרד החינוך זה שלוש שנים, פתרו את הדברים אחרת. לדברי ליאון, "הורה ששולח את ילדו לחינוך המשלב אומר כך: 'מצד אחד, אני רוצה לחנך את ילדיי על פי ערכיי שלי. מצד שני, איני רוצה שילדי יחיה בבועה עד הצבא, אלא שייחשף כבר עתה ובאופן טבעי לתרבויות יהודיות אחרות בישראל'".

 

האם בזרם המשלב מתקיימים גם מפגשים עם ילדים ערבים?

"הורי הילדים אינם שוחרי מלחמה ובאים ממשפחות ליברליות, אבל העניין המרכזי שלהם הוא להפגיש את הילדים עם ילדים מזרמי יהדות אחרים בישראל".

 

לדברי ליאון, "בקבלות השבת של החינוך המשלב כל ילד מספר איך מתנהלת השבת בביתו. הכוונה היא להדגיש את ההבדלים ולהטמיע בילד את הידיעה שהחבר שלו נוהג אחרת. ילדים מסוימים מספרים שהם חזרו מבית הכנסת ושרו את 'שלום עליכם מלאכי השלום'. ילדים אחרים מספרים שהם הלכו עם המשפחה לים או שהלכו לטיול, אספו אבנים יפות וראו פרחים יפים, וכך יש גם חוויה של טבע. ילדים מסוימים מברכים על הנרות, ואחרים לא. את הטקס מלווים שירים שמציגים את הספקטרום הישראלי: מ'שבת בבוקר יום יפה' ועד 'שלום עליכם'".

 

ובכל זאת, יש אלמנטים של שבת יהודית בטקס.

"נכון, יש חלות ופמוטים, אבל אנחנו מציפים שאלות על הנראות שלהם. אנחנו מדברים על כך שיש אנשים שבשבילם השבת היא קודש וקשורה לאלוהים, ואילו אצל אחרים היא קשורה למנוחה. חשוב לנו ההיבט הסוציאלי: זה יום שבו שוטף הרצפה נח, הרופאה נחה".

 

שליו רייכר כתבה על החינוך הממלכתי-דתי: "אין בכך רע [שחינוכם דתי]. זכותה של כל קבוצת אוכלוסייה בעלת צביון מובהק [...] ליהנות ממערכת חינוך שתגדל את הדור הבא בהתאם לרוח הקבוצה". האם יש בדבריה ביטוי להתפרקות החילוניות משאיפתה להיות ממלכתית?

 

"הדיון על זהות החינוך עדיין לא התקיים באופן פתוח ורב-צדדי בישראל", אומר גרטל, "דמיינו את כל הזרמים במדינה יושבים יחד ואומרים מה הם רוצים. אחד יגיד שהוא רוצה שיום הלימודים יפתח עם תפילת בוקר. אחר, כמוני למשל, יגיד שהלימודים חייבים לכלול אמנות, טבע וחינוך גופני. שלישי יגיד שהוא מחייב לימודי אנגלית ומדעים. רק אז יתחיל המשא ומתן האמיתי, והוא לא יהיה רק על חינוך. כשנצטרך להחליט מהם נושאי הלימוד המשותפים לכולנו, נוכל לדבר על שותפות במדינה ועל ממלכתיות".

 

ממלכתיות והבדל הן דבר שאפשר לתרגל מגיל אפס, אומרת ליאון, "הטקסים שלנו מציפים את ההבדלים ואת המכנה המשותף. יש ילדים ככה, יש ילדים כאלה, ולכולם אותה גננת וכולם חולקים גן משותף".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus