לא שחור-לבן

אם תשאלו את הצלם הוותיק מנחם כהנא מה היתה השאלה שהוא שמע אינספור פעמים במרוצת השנים שבהן ליווה ותיעד את העדה החרדית, תשובתו תהיה: "איך הצלחת לצלם דברים כאלה?". כהנא הצליח, ובגדול. צלמים רבים זיהו את הפוטנציאל המרתק בחיי החרדים, אבל כהנא הצליח לחדור פנימה.

הרומן של כהנא עם החברה החרדית החל בשנת 1995, כשבאחד מטיוליו נקלע למעיין שבו טבלו חרדים. הסקרנות התעוררה, וכהנא החל במסע תיעוד, שאת תוצאותיו ניתן לראות בתערוכה שנפתחה השבוע בבית אבי חי. "השאלה הזו, ששאלו אותי כל כך הרבה פעמים, מעידה על כך שאנחנו, כחברה, לא חושבים נכון. הכל בראש שלנו", אומר כהנא. 

יחידים ולא כלל

בטקסט הנלווה לתערוכה כותב הצלם אלכס ליבק, חתן פרס ישראל ואוצר התערוכה: "הדבר המעניין, המרתק והחדשני בתצלומים שלפנינו הוא עצם החדירה אל תוך העולם הזר והמנוכר הזה. לפתע הישות האחת הזאת, החרדים, מתגלה על פרטיה, כאילו הסתכלנו בה מבעד לזכוכית מגדלת וגילינו חיים רוחשים, שלמים, מלאים, אחרים. הנה הם לפנינו - פרטים ולא גוף אחד, יחידים ולא כלל; בני אדם כמונו: אוהבים, שונאים, משתוללים משמחה, כועסים, משתכרים, מטיילים בארץ, רוכבים על חמורים, מרקדים, משתעשעים בשלג, טובלים בקרח של אוּמן, מתמרחים בבוץ של ים המלח, מנגנים בכינור, קוצרים חיטים, וגם מתפללים. שבט רחוק, אבל קרוב, זר ומוזר, על אף שיהודים הם וחיים בינינו". על פי ליבק, תצלומי העולם החרדי של כהנא "מצליחים להנמיך במעט את החומה, לקָרב, ולו במקצת, את שני הצדדים זה לזה. בעזרת הצלם, שדרכונו חוצה הגבולות הוא המצלמה, אנחנו מטיילים בארץ חדשה, קרובה-רחוקה, זרה ומוזרה מאין כמוה".  

כהנא ממשיך: "התערוכה באה להראות דברים שלא נראו, דברים לא ידועים ולא מוכרים גם מבחינה צילומית וגם מבחינה אינפורמטיבית. אני לא חוקר של העדה החרדית ולא מכיר את ההלכות ואת קודי הלבוש לפרטי פרטים. הלכתי בכיוון הוויז'ואל, ומתוכו התקרבתי אליהם ונכנסתי פנימה. אנחנו פוגשים אותם בהפגנות, בבתי כנסת או בכותל, דברים שכל תייר מצוי שמסתובב במאה שערים רואה, מתעד וממשיך הלאה".

ילדים חובשים כתרי הר סיני ולוחות הברית, לפני חג שבועות, "חדר" בבתי רונגרין, ירושלים 2006 . צילומים: מנחם כהנא

מה היה הגילוי המעניין ביותר עבורך?
"עבורי זה כמו מסע בארץ האגדות, שמתאפיין בהמון צבעוניות, וזאת בשונה מהתפיסה שרואה בחרדים שחור ולבן. יש שם המון הומור, הם מאוד פתוחים וחמים. בבית כנסת זכיתי לשמוע סיפורים על ירושלים או דבר תורה קטן שאולי יקרב אותי. בגדול, מאוד נוח לי שם".

זה תקף לגבי גברים. ומה עם נשים?
"אני כמעט לא מדבר עם נשים במאה שערים. כשאני מגיע לאירוח אינטימי בבית, האשה מתייחסת אלי כאל צלם מקצועי. נשים לא ישאלו אותי כמה ילדים יש לי ואיפה אני גר, אבל הגברים שואלים הרבה שאלות אישיות. יש הרבה פחות מושאות צילום, ואני מודע לכך שאני צריך להיזהר כמי שלא מכיר היטב את הכללים, מה מותר ומה אסור. הכל כדי לא לפגוע".

 יותר מאור פנים

קשריו של כהנא עם המצולמים התהדקו והפכו ליחסי קרבה ואמון. הוא הגיע בקביעות לאירועים, הסתובב ולא שאל שאלות. במקרים שבהם סולק, לקח פסק זמן וחזר שוב. כהנא: "עניין הצילום הוא מחטפים קטנים - נכנסים פנימה, מצלמים, יוצאים. לפעמים יוצאת תמונה גדולה בפעם אחת, ולפעמים צריך לחזור מאה פעמים לכל אירוע".  

עד כמה החומה הבצורה נסדקה?
האנשים בעדה החרדית הם לא גוף מוצק. הם אינדיבידואלים עם רצונות אישיים. ניקח לדוגמה את האדמו"ר של תולדות אהרון - הוא אמנם לא אוהב להצטלם, אבל בתוך הקהילה כל אחד לעצמו. אני מניח שגם בתל אביב לא כל אחד היה רוצה להצטלם. האמת היא שאצל החרדים אפילו קצת יותר קל - הם התרגלו לכך שכולם רוצים לצלם אותם. מצד אחד, מרגיז אותם להרגיש אייטם תיירותי, אבל מצד שני, הם מורגלים בזה. אם אני ארים מצלמה מול הפרצוף של אדם חילוני באמצע הרחוב, אסתכן בכעס או אפילו באגרוף. אצל החרדים יש יותר מאור פנים".

כלה הממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים, 2003

איש התקשורת קובי אריאלי צפה בתערוכה, ומסכים עם הדברים הכתובים בטקסט המלווה אותה. "כשאני מסתכל על ספר תצלומים של חרדים, נקודת המוצא שלי קצת בעייתית, מפני שבסופו של דבר אתה עומד וצופה בבני מינך עומדים סביב חמור חבוש כובע וענוד תכשיטים וממלאים מצוות פטר חמור", אומר אריאלי. "המחשבה הראשונה היא 'באו להסתלבט עלינו'. מצד שני, השאלה היא האם אני מצפה מהצלם ולהתעלם מסצינת החמור עם הכובע ולא לתעד אותה? הרי הוא תיעד רגעים קיימים אותנטיים".

ומה ההתייחסות שלך כצופה?
מה שיקבע את ההתייחסות שלי לתערוכה ומה צריכה להיות התייחסות המגזר לתערוכה הוא האנרגיה שהניעה את מנחם בשעה הוא כיון את העדשה לחמור ותיעד אותו: האם קדושת הרגע האמנותי או אש זרה? כיוון שאנחנו נמצאים בחברה שבטית מאוד וכיוון שהשבט החרדי הוא מאוד מסומן וקצת מנודה, השאלה הזו עולה. בסופו של דבר, הכל בעיני המתבונן. עובדה היא שאין שום סדרת צילומים דומה על עולים מרוסיה או על קהילות אחרות. ודאי שחלק מהמוטיבציה שמניעה את מנחם הוא ניסיון לפצח את החידה הזו שקיימת בינינו - במרחק שני קילומטרים מביתו חיים אנשים שאורחות חייהם זרים לו לחלוטין".

וכהנא מצליח לפתח את החידה?
הוא מצליח לתת את התשובה האמנותית לאלמנט הכי חשוב בחיים הדתיים - האלמנט החווייתי. זה הישג אמנותי לא רגיל".

*
"חרדים", מנחם כהנא, תצלומים.  א'-ה', 19:00-10:00. הכניסה ללא תשלום.
אוצר התערוכה: אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לצילום. מעצב: דודי גל.

עוד על התערוכה - כתבה שהתפרסמה ב - CNN

כתבה: כרמית ספיר-ויץ

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם תגובות נוספות. הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

לתגובות:  

editor@bac.org.il Model.Data.ShopItem : 0 6

תגיות: תערוכה 117 חרדים תרבות יהודית צילומים תרבות ישראלית מנחם כהנא חברה