כוחו של ההמון הערום
כוחו של ההמון הערום
social
facebook whatsup email tweeter
ניב שטנדל //
18.9.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
דווקא כשהם ערומים, גילו המשתתפים באירוע של הצלם ספנסר טוניק את רוח האחדות - ומצד שני את הישראלי המכוער. ניב שטנדל התפשט, התלבש וחזר כדי לדווח

צלמים בזריחה
צילומים: פלאש 90
בסוף זה קרה. באותו בוקר עוד לא ידענו אם האירוע יתקיים כמתוכנן: רצנו לעיתונים, בדקנו את העדכונים באינטרנט, חיכינו למייל המיוחל. אבל בסופו של דבר, חרף האיומים, ההצהרות והניסיונות למנוע את האירוע, זה קרה, ובשעת בוקר מוקדמת של שבת פשטו מאות ישראלים את בגדיהם ורצו לתוך ים המלח. ואני ביניהם.

הגעתי לשם כעיתונאי, והתכוננתי לצפייה באירוע מגבעת העיתונאים המשקיפה למרחוק. אבל עיתונאי חוקר אינו יכול לעמוד מנגד מבלי לרדת לעומקם של דברים. אז ירדתי הכי נמוך שיש.

מפתיע לגלות באיזו מהירות המבוכה מפנה מקום לנוחות שם למטה, בלי בגדים, בין מאות אנשים ערומים. אנשים לא נועצים מבטים זה בזה, לא בוחנים את העירום של עמיתיהם למיצב הדוגמנות.
כולם מתנהגים כמעט כעדר הנענה לפקודותיו של טוניק - "אחורה", "להתפרש", "להרים ידיים" - ונטמעים בלהקה. ובתוך הלהקה אובדים הפרטים, ונהפכים לחלק מהמכלול האמנותי.

לשם מכוונים צילומי העירום של טוניק: אמנות שהופכת את האדם הבודד לכוח עוצמתי. העירום מציג את האדם דווקא בשבריריותו. מכיוון שלא מדובר בדוגמנים מקצועיים, אלא באנשים מהיישוב, הגוף האנושי אינו נענה לקריטריונים האסתטיים הגבוהים. להפך: בין המשתתפים יש שמנים, רזים, חלשים, רופסים וכן הלאה. מופשט מהבגדים המגוננים עליו, הגוף נראה עדין, חלש וחשוף. מקור למבוכה. אבל החיבור של גוף ערום לגוף ערום, לכדי יצירת מרבד אנושי טבעי, הופך את העירום לכוח ומעלים את המבוכה.

בתוך המיצג הזה מאבד היחיד גם את זהותו. הבגדים - אלה שעושים את האדם - נושרים מעליו. בלי הבגדים נהפכים כולנו לבעלי חיים דומים, בני אותו גזע. ההבדלים עדיין ניכרים - צבע השיער, מבנה הגוף, הקעקועים וכמובן איברי המין - אבל מיטשטשים בתוך ההתערטלות ההמונית. כל פרט נהפך לכל-אדם, וביחד עם כל-אדם כמותו לרב-אדם, ערב רב של אנשים שמחזיקים בידיהם את כוחו של ההמון. כשהמתפשטים נכנסו למים, הם החלו באופן ספונטני בקריאות "העם דורש צדק חברתי!". שלא במתכוון, הם כיוונו לרצונו של טוניק לראות אותם, בלי בגדים, כעם. זו לא רק רוח המחאה - זו רוח האחדות.

ללא קונוטציות מיניות

האירוניה היא שאירוע שביקש להתקיים בשם חופש הפרט חגג את כוחו של ההמון. זכותו של האדם לעשות את שהוא רוצה לעשות, ובלבד שאינו פוגע בכך באחרים, נהפכה לזכותם של ההמונים לעשות זאת ביחד, בפומבי, למען מטרות נאצלות כמו הצלת ים המלח; מטרות אמנותיות כמו היומרות של טוניק; או אפילו סתם לשם ההנאה. זה היה אמנם אירוע המוני, אך גם פרטי, סגור, לא פרובוקטיבי ואפילו נטול קונוטציות מיניות. כל ניסיון למנוע אותו היה פטרוני ומגונה, ופוגע לא רק בחופש האדם על גופו, אלא גם בחופש הקהילה. בדיוק כמו החופש המוענק לקהילה שכמה מעסקניה ביקשו לבטל את האירוע.

מנגד עומדת הישראליות. שהרי אם כולם ערומים, מה מבדיל אותנו מאחינו המתפשטים בניו יורק או במקסיקו? שפה, היסטוריה, תרבות ואפילו אופנה נהפכות ללא רלוונטיות בתצלומי העירום של טוניק. אם תחליפו את הרקע של ים המלח ברחובות מנהטן, תגלו את אותם בני אדם. הכל אנשים.
fדאון מעל המצטלמים4
נסיונות הצצה מהאוויר

אבל הישראליות נמצאה שם, באותו בוקר בים המלח. היא נמצאה בשיח הציבורי המטלטל בין דת לחופש הפרט; היא נמצאה בניסיונות לבטל את האירוע מחמת הצניעות; היא נמצאה בחשש של אזרח במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם למצוא את עצמו במפתיע עירום ועריה מול חבר מהצבא או, גרוע מכך, אהבת נעורים; והיא נמצאה בלוקיישן המפואר של ים המלח, שנראה הדור ויפה במיוחד נוכח ההתרחשות הנטורליסטית על חופיו.

וכך, בזמן שהישראלי היפה פשט את בגדיו על החוף, הישראלי המכוער התניע מנועים ויצא לתצפת עליו מהשמים. מצנחי רחיפה ומטוסים קלים הנמיכו טוס מעל המתפשטים, הקשו על המשתתפים לשמוע את הוראותיו של טוניק וביזו את האירוע. אבל הקהל לא התרגש. הוא הגיב בתנועות מגונות כלפי המעופפים, אבל המשיך בשלו. כך קרה בדיוק מה שספנסר טוניק קיווה לו: בחסות הערום, נטולי האינדיבידואליות והדיפרנציאליות של הבגדים, גילו בני האדם את כוחו של ההמון.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus