קשה להיות יהודידי

18.04.10

מועדים במועדי ישראל? אם לא ניחנתם בהפרעה טורדנית כפייתית ובמקום יש לכם הפרעות קשב ברור לגמרי למה. אל ייאוש, אסף וול מספק לכם גם נחמה - יום העצמאות

יש אוכלוסייה אחת הסובלת ממועדי ישראל, ובמיוחד מחג הפסח. לא מדובר בהורים, הפונים לאל חמש פעמים ביום בתחינה שיפתח כבר את הגנים והצהרונים; גם לא בנרקומני החמץ הנמצאים בקריז או בבעלים אומללים העסוקים בהברקת כלי כסף שלעולם לא נעשה ולא ייעשה בהם שימוש. האוכלוסייה הסובלת יותר מכולם מ"חג" זה הם בני עדה מיוחדת מאוד: מדובר בקהילה עתיקה, שבה חברים בני אדם ממגזרים ומעמים שונים, עדה קדושה שאף אני נמנה על בניה - עדת ה-ADD - Attention-Deficit Disorder, בעלי הפרעת קשב. המהדרין בינינו אף בורכו ב-ADHD, המכיל את מרכיב ההיפראקטיביות הפיזית (H).

 

סרטים בראש
נסו לדמיין לעצמכם אדם שבראשו משתוללת רכבת הרים של מחשבות. לא רק בשעת לחץ, אלא באופן קבוע. לרוע המזל, עלול אדם כזה להתגלגל ביהודי, המוכרח לבצע טקסים המחייבים סיבולת שעמומית יוצאת דופן, למשל, לעמוד שלוש פעמים ביום ללא תנועה ובריק מחשבתי מוחלט במה שקרוי "תפילת שמונה-עשרה". כל אחד מאיתנו, בני אותו שבט נוירוטי, אינו מקדיש גרם אחד של קשב לתפילה או ל"כוונה". אנחנו פשוט איננו מסוגלים לכך. מצד שני, אנחנו אלופים בהעמדת פנים כבר מילדות. הבעת הפנים שלנו לא תסגיר את הסרטים, הסיפורים והדימיונות שנבנים עמוק בתוך ראשנו בזמן שבו היינו אמורים להקשיב למישהו או להתפלל.


מי מקצה גרם אחד של קשב לתפילה?

גם כבוגרים יש לנו מנהגים ופולחנים משלנו. באופן כללי אנו מאמינים באל אחד, המגיע לרוב ביחידות של 30-10 מ"ג. בלעדיו, מאוד קשה לנו לעשות דברים הקשורים לריטואלים בכלל ולחגים בפרט. במיוחד שנוא עלינו חג הפסח, המעמיד בפנינו אתגרים עצומים, למשל, לעמוד בתור לקופה בסופר בערב החג: יש לך המון דברים שאתה חייב לעשות, אבל אתה מוכרח לעמוד בשקט. לפחות עד שלודמילה בקופה תגמור ללמוד בעל פה את כל המספרים הסידוריים של תווי הזהב, הנופלים ללא סדר מארנקה של עובדת אלביט שלפניך. ואין לה כרטיס מועדון. ואין לה את מספר תעודת הזהות של בעלה. לכן צריך לזמן לוועידה את הקופאית הראשית, את מנהל הסניף הראשי, את האוצר הראשי של מוצרי הפרימיום ואת המדען הראשי של הרשת. כולם יתכנסו לישיבה בהרכב מיוחד, אשר שבסופה יוכרע גורלם של תלי המוצרים העצומים העמוסים על אורחת שבע עגלות הסופר הצועדת בסך. ואין לך בכלל סבלנות כי את היד שלך מושך הבן שלך, היפראקטיבי דור שלישי. אז אתה משאיר את העגלה בתור, הולך לשחק איתו כדורגל ולעזאזל הקניידלך ושני בקבוקי היין שבמבצע.

וההגדה... סדר פסח הוא פשוט סיוט עבורנו. עם כל הכבוד למסורת, נסו אתם לשבת שעה ורבע על הכיסא בלי לזוז. אם ברצונכם להבין למה הדבר דומה, היכנסו לצינוק למשך שבוע, כבו את האור והשחילו אטמים לאוזניכם. כמה לקו על הים? מעניין את הסבתא שלי. לה אין ADD. כמה אבות? כוכביא? וחד גדיא? ודיינו? יש פואנטה לשירים האלו בכלל? אני, שביום-יום זקוק לשישה-שבעה חלונות אינטרנט פתוחים, שני צ'אטים בו זמנית + פייסבוק אחד כשערוץ ההיסטוריה פתוח ברקע והפלאפון צמוד לאוזן, אני לא מסתדר עם טקסטים שלא הולכים לשום מקום.

ושמחת בחגיך
לא. פסח אינו החג שלנו. אנחנו לא יצאנו בו מעבדות לחירות. להפך. מדובר ביום אידם של צורירנו הגדולים, כנופיית בני ההפרעות הטורדניות-כפייתיות ( OCD - Obsessive-compulsive disorder). האחרונים עוסקים במרדף אובססיבי אחרי אויב החמץ הדמיוני. זו ההזדמנות שלהם לקבל לגיטימציה לטקסים האובססיביים שלהם. לשאוב את החמץ. לנגב, לטאטא, לשטוף, לשפשף, לקרצף, ללבן, להגעיל, למכור אותו ואחר כך לשרוף אותו. תסכימו איתי שמדובר במופרעים אמיתיים, שבכל חברה מתוקנת היו מואבסים בתרופות פסיכאטריות ונחנטים בכותנות כפייה.

 
סוף סוף מקיימים את "ושמחת בחגך". גבעת חלפון אינה עונה 

טוב שנגמר החג הזה. עם פורים, למשל, הסתדרנו הרבה יותר טוב. זה חג עם אקשן, ולמרות שקוראים בו את אותה מגילה בכל שנה, לפחות יש הפסקות מדי פעם. אבל החג האמיתי שלנו הוא יום העצמאות. בחג הזה מתקיים בנו היטב "ושמחת בחגך". ביום הטוב הזה אנחנו יכולים לוותר על הריטלין ולנפנף מעל האש. באותו זמן אנחנו מאזינים בחצי אוזן לחידון התנ"ך ומזפזפים בין "מבצע סבתא" בערוץ 10, "המכונית המגויסת" בגלי צה"ל ו"גבעת חלפון" בערוץ 2.

 

ומה עושים בחג הזה בני שבט הטורדנות הכפייתית? הם מסתגרים בבתיהם ונוהגים מנהגי אבלות. ככה זה. לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל פסח יש את יום העצמאות.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי