מכון שחרית בביקור במרוקו
קריאת שמע של מכון שחרית: תוכנית המנהיגות "120" רוצה לעורר מהפכה בכנסת
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
16.6.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יעל גידניאן: התנאי הוא אנשים שיכולים להסתכל ימינה ושמאלה. זה חייב להיות מישהו שיש לו רמה מסוימת של פתיחות - לפחות להכיר - אין חובה להשתנות. ברור שיש פנטזיה שיקום איזה משהו אחר לגמרי, חדשני לחלוטין, אבל גם אם תישאר כל החיים בבל"ד או בבית היהודי, זה בסדר "
"ד"ר אילון שוורץ: במכון שחרית אנחנו בעצם עוברים משיח פוליטי ששואל 'מהו הצודק' לשיח פוליטי ששואל 'מהו הטוב המשותף'. זה פחות שיח של זכויות אדם ויותר שיח של איך חיים ביחד – מה משותף בינינו? "
"לכל ה'משתתפים' במערכת יש מקום חשוב. למשל יש דיון לא מבוטל בשפה הדתית. בשאלות של הטוב המשותף עסקו גם הרמב"ם וגם התאולוגיה הנוצרית. אני מודה שיש כאן גם קצת ביקורת על השמאל הליברלי שנוטה להדיר את הדת. אנחנו רואים בשפה הדתית שותפה לשיח"
מנהלי התוכנית החדשה למנהיגות מבית היוצר של מכון שחרית, שעתידה להכשיר בשש שנותיה 120 בוגרים, מספרים שהם מצפים לראות כמה שיותר מהם נבחרים לכנסת "בתוך חמש עד שבע שנים". השאלה המנחה אותם, הם אומרים, איננה "מהו הצודק", אלא "איך חיים ביחד?"

בשנים האחרונות מוקמות עשרות תוכניות לפיתוח מנהיגות בתחומי החינוך, החברה והפוליטיקה. מלבד זאת שזה מעיד על הצורך במילוי הוואקום המנהיגותי בארץ, שלתחושת רבים קיים זה שנים רבות, העובדה הזאת גם מעלה שאלה בדבר האיכות והייחודיות של כל אחת מן התוכניות הללו.

 

אחת התוכניות החדשות והמסקרנות שנפתחו באחרונה היא תוכנית "120" של מכון שחרית, שנדמה שמלכתחילה נכנסה לזירת ה"מנהיגות" עם הנחות יסוד ומטרות שונות לגמרי מהמקובל. בעוד כמה שבועות יסתיים המחזור הראשון שלה, וזו הזדמנות לבדוק כיצד מסכמים במכון את השנה הראשונה של פרויקט הדגל שלהם ולמה הם מאמינים שהתוכנית תביא לשינוי עמוק בפוליטיקה הישראלית.

 

את האופי הייחודי של התוכנית, יוזמה של ד"ר גלי סמבירא, שעומדת בראשה, אפשר לחוש כבר מן השם המלא שלה: 120 – עתודה פוליטית רב תרבותית לשותפות חברתית חדשה. מעבר לחידוש בכך שהשם של התוכנית איננו מורכב מראשי תיבות (שנהיו קצת לקלישאה) יש בתת הכותרת של השם כמה מילים מסקרנות, כמו "עתודה" ו"שותפות חברתית חדשה". בימינו, כולם מדברים על פוליטיקה חדשה, אבל נראה שבמכון שחרית מבינים שחלק מן הפוליטיקה החדשה נטוע גם בשפה ובמינוח של מושגים חדשים. מי שמכיר את הפעילות של שחרית מזהה מיד שמדובר כאן באסטרטגיה אחרת לשינוי חברתי.

 

"התוכנית התחילה באוקטובר ומסתיימת ביולי, והיא בנויה על כמה צירים", מספרת לי יעל גידניאן, פעילה חברתית וירושלמית גאה (לא בהכרח בסדר הזה) ומי שמרכזת את התוכנית, "ציר אחד זה היכרות עומק עם קהילות אחרות, והוא מבוסס על למידה. נפגשים פעם בחודש ליומיים, ובכל מפגש יש נושא שלומדים אותו וסיור במקום רלוונטי או הרצאה, וכמובן, קבוצות דיון. ציר נוסף הוא של תוכנית אישית: כל אחד בונה תוכנית אישית למסלול ההשתלבות שלו בפוליטיקה, והוא לומד מה החסמים שלו, ואנחנו בודקים איך אפשר לעזור לו להתקדם. ציר שלישי הוא הפעולה החברתית שהם כולם צריכים לבנות ולהוציא לפועל ביחד".

 

עד כאן זה נשמע מבחינת המתודה כמו תוכנית מנהיגות קלאסית. מה החידוש שלכם בעצם?

 

"החידוש הוא שאנחנו לא מכוונים רק לדיאלוג, אלא פנינו מועדות לפוליטיקה. האנשים האלה הם כבר אנשים בכירים בפעילות האזרחית. זה לא שבחרנו למשל 'חרדים' ו'חילונים' ואנחנו רוצות שהם יכירו, אלא יש כאן אנשים שהם כבר במוקדי השפעה בתוך החברה שלהם. אנשים שמערערים על המנהיגות המסורתית שלהם, על המבנה הפוליטי הישן ומנסים לבנות משהו חדש, עוד לפני שהם הגיעו אלינו. וזה אולי החידוש. חידוש נוסף הוא שב-'120' רצינו לחבר הרבה קולות ביחד, לשבור את הדיכוטומיות המקובלות. רצינו קבוצה שבה כולם נפגשים עם כולם. בכל מחזור יש 20 איש, ויהיו שישה מחזורים. בסוף הפרויקט יהיו 120 בוגרים, וזה כמובן מסמל את מספר המושבים בכנסת".

 

שחרית יעל(1)
יעל גידניאן

 

 

למה זה שובר את הדיכוטומיות?

 

"גם כי זה כולם ביחד, ולא רק ערבים ויהודים, או חרדים וחילונים, או ספרדים ואשכנזים, וגם כי אנחנו מחפשות בכל אחת מן הקבוצות את הגיוון הפנימי. אנחנו מאוד מקפידות, כשאנחנו בונות את הקבוצה, לשים לב לזהויות פוליטיות ולנסות לדייק, ובגלל זה אין רק חרדי אחד, אלא ארבעה, כי יש חרדים מסוגים שונים. והתקווה היא באמת שהאנשים האלה ייכנסו לפוליטיקה ברמה הארצית. בגלל זה זו עתודה פוליטית. אנחנו מאמינות שבתוך חמש עד שבע שנים האנשים האלה יהיו בכנסת. זה אחד הסממנים העיקריים שעל פיהם אנחנו בוחרות את מי להכניס לתוכנית".

 

קריאה נוספת: תמר דבדבני מגישה - הלכות מחודשות הנוגעות לתפקיד המנהיג בחברה

 

ערכים חופפים

 

אחת המשתתפות במחזור הראשון של התוכנית (בימים אלה מופץ קול קורא למחזור ב') היא הפעילה החברתית הבדואית הודא אבו עובייד. בתשובתה לשאלתי מה מיוחד לדעתה בתוכנית, היא אכן מונה את המאפיין העתודאי. "'120' עובדת בעיקר על היכרות אישית לפני הכניסה הישירה לכנסת, זאת אומרת היכרות בין פוליטיקאים לעתיד, והתוכנית מנסה ליצור בינם בסיס אחד משותף. אני, באופן אישי, השתתפתי בלא מעט תוכניות מנהיגות, ו-'120' היא תוכנית שאומרת מההתחלה: אנשים שמשתתפים – ברור להם שהם מייעדים את עצמם לכנסת".

 

 

ועוד היא מוסיפה, "בפוליטיקה אני בעיקר עובדת עם הבדואים. אבל אני לא פוסלת שום שיתוף פעולה עם מישהו שאוכל לזהות שהערכים שלו חופפים את הערכים שלי, שהם בעיקר יושרה וצדק. בסופו של דבר, מה שחשוב לי זה שהאוכלוסייה הבדואית בנגב תהיה חברה יצרנית ויצירתית שלא מוותרת על זכותה לקיום צודק, מכבד ומכובד".

 

"עוד דבר שהם עובדים עליו", מוסיפה יעל גידניאן, "זה שהם מנסים לייצר ביחד שותפות חברתית חדשה. אנחנו נותנים להם תקציב לעשות פעולה פוליטית משותפת, וצריך להבין שיש כאן אנשים מהבית היהודי ועד בל"ד, והם צריכים לעשות משהו ביחד".

 

יש לדיאלוג קווים אדומים?

"התנאי הוא שאלה צריכים להיות אנשים שיכולים להסתכל ימינה ושמאלה. זה חייב להיות מישהו שיש לו רמה מסוימת של פתיחות - לפחות להכיר - אין חובה להשתנות. ברור שיש פנטזיה שיקום איזה משהו אחר לגמרי, חדשני לחלוטין, אבל גם אם תישאר כל החיים בבל"ד או בבית היהודי, זה בסדר. המטרה העיקרית היא שלפני שתגיע לכנסת, תכיר גישות אחרות לעומק ותנהל איתם שיחות עומק על כל הנושאים, ועצם העניין הזה כבר משנה משהו. יש כאן קבוצות שונות שאולי יישארו שונות לעולם, אבל צריך לייצר מכנה משותף; הרבה פעמים אנחנו מגלים שאנחנו מסכימים על משהו אחד, אז בואו נפעל שם. אפשר לייצר הסכמות קטנות במקומות שאנחנו לא תמיד יודעים שאנחנו בעצם כבר מסכימים עליהם, ומגלים אותם באמצעות ההיכרות העמוקה והעבודה המשותפת".

 

עמיתנו האנגלים

 

בהיחבא, בין המילים של הדוברות, מצויות חלק מהנחות היסוד של השיח הפוליטי החדש שבמכון שחרית עמלים על הזריעה וההצמחה שלו. ולא במקרה אני משתמש בדימויים מעולם הטבע. ד"ר אילון שוורץ, שהקים את המכון בסוף קיץ 2011 כחלק מן האדוות של המחאה החברתית, הוא גם מי שהקים בשנת 98' את מרכז השל לקיימות, ואף שמדובר בארגונים שונים לגמרי, יש משהו בשיח הסביבתי שמשמש לו באופן אישי מקור השראה גם בעשייה החברתית והפוליטית. 

 

 

 

"במכון שחרית אנחנו בעצם עוברים משיח פוליטי ששואל 'מהו הצודק' לשיח פוליטי ששואל 'מהו הטוב המשותף'. זה פחות שיח של זכויות אדם ויותר שיח של איך חיים ביחד – מה משותף בינינו? להבדיל מהשיח על זכויות, ששם את הפרט במרכז, השיח של הטוב המשותף שם את מה שאנו בונים ביחד במרכז".

 

 

הדגש כאן הוא יותר על הפרקטי מאשר על האידאי?

"אפשר לומר כך. אחד המקומות שבהם הגישה הזאת מיושמת זה בשיח הסביבתי. השאלה המרכזית שם איננה 'מה מגיע לי', אלא 'איך בונים משהו טוב ביחד'. זה סוג פילוסופי אחר של שאלות. השיח הסביבתי הוא גם שיח שחוצה מחנות, ולכן גם אנחנו, למרות שאיננו ארגון סביבתי, מכוונים לשיח שיכול לחצות את המחנות של ימין ושמאל, כי כולנו חיים ביחד אחד לצד האחר, ויש לנו אינטרסים משותפים".

 

F110903MT01
אדוות של המחאה החברתית (הפגנה בכיכר המדינה, 2011; צילום: מתניה טאוסיג, פלאש90)

 

מהם המקורות ההגותיים או מיהם הפטרונים הרוחניים שלכם, אם יש כאלה?

"יש כמה. באופן כללי, הגישה של פורום שחרית מסתמכת על תחום בספרות המחקרית שעוסק בניכור בין קהלים, ועוסקים בו הוגים וחוקרים שונים מכמה דיסציפלינות שונות. הסוציולוג והאנתרופולוג נסים מזרחי כתב על כך, וגם המשפטן מנחם מאוטנר. הם מתעניינים בבעיות של החברה הישראלית ומנסים להתמודד איתן בעזרת מציאת 'הטוב המשותף', שזה מושג מפתח בתחום הזה. מן הצד הפילוסופי יש את אסכולת הקהילתניים, פילוסופים כמו מייקל וולצר ואלסדר מקינטייר, שמפתחים דגמים חדשים של מחשבה פוליטית ששמה את הדגש על שאלת ה'טוב', יותר מאשר על שאלת ה'צדק'".

 

זו אקולוגיה חברתית.

"נכון. ולכן לכל ה'משתתפים' במערכת יש מקום חשוב. למשל, יש דיון לא מבוטל בשפה הדתית. בשאלות של הטוב המשותף עסקו גם הרמב"ם וגם התאולוגיה הנוצרית. אני מודה שיש כאן גם קצת ביקורת על השמאל הליברלי שנוטה להדיר את הדת. אנחנו רואים בשפה הדתית שותפה לשיח. מובן שגם אברהם יהושע השל הוא מקור השראה שלנו".

 

יש עוד מכונים בעולם שפועלים בדגם של מכון שחרית?

"יש לנו עמיתים באנגליה, כגון תנועת ה-Blue Labour, שהוקמה בידי הפילוסוף הקתולי וחבר בית הנבחרים הברון מוריס גלסמן. הוא טבע את המושג, וכיום יש תנועה פוליטית שמנסה לעשות סינתזות רלוונטיות של רעיונות פוליטיים מימין ומשמאל כדי להציע אפשרויות פוליטיות חדשות למציאות החדשה של העולם הניאו-ליברלי".

 

אם יש קוראים שמופתעים לגלות שמכון הנושא את השם "שחרית" יונק מתורות פוליטיות של פילוסוף קתולי, אולי הם ימצאו נחת בעובדה שאת הרעיונות שלו ינק מוריס גלסמן דווקא מן האידיאולוגיה החילונית סוציאליסטית של הבונד היהודי בליטא וכן מתורותיו האתיות-חברתיות של הרב שמשון רפאל הירש.

 

וכאשר מקור ההשפעה וההשראה הוא הוגה נוצרי קתולי שפיתח הגות פוליטית חדשה המבוססת על הבונד החילוני מצד אחד ועל הניאו-אורתודוכסיה היהודית מנגד, אפשר בהחלט להתרשם שיש כאן אנשים עם ראש פתוח לרעיונות חדשים ולפתרונות המבוססים על חשיבה מחוץ לקופסה שנמצאת בסימביוזה מתמדת עם חומרים, קולות וגופים המצויים בסביבתם. 

 

שחרית הודא
הודא אבו עובייד

 

 

מכון שחרית הוא אחד הקולות שסבורים שלפוליטיקה הישראלית יש עוד לאן לצמוח, ובצדק. כל מי שפוקח את עיניו מבין מיד שהדיכוטומיות השגורות והמחנאות של פוליטיקת הזהויות לא באמת מייצגות את העושר ואת המורכבות של החברה הישראלית. יש מצביעי ימין שמצביעים מטעמים מדיניים אבל לא כלכליים; יש מצביעים לשמאל שתומכים במחנה השלום אבל גם במדיניות ההפרטה. יש ערבים שרוצים לראות כאן מדינה יהודית דתית, וחרדים שמוכנים לוותר על "ארץ ישראל השלמה".

 

שיח זכויות האדם מזוהה בדרך כלל עם השמאל החילוני, וציונות ואהבת הארץ עם הימין המסורתי-דתי. הדיכוטומיות הללו לפעמים תקפות, ולפעמים לא, אבל כהנחת עבודה, הן לא מאוד יעילות. עם סיומה של השנה הראשונה של תוכנית "120", ואולי בעוד חמש שנים מהיום יהיו 120 חברי כנסת פוטנציאליים שיובילו כאן שותפות חברתית חדשה גם מבית המחוקקים.

 

קריאה נוספת: על מישהי שעשתה את המסלול המקוצר למנהיגות, ללא סדנאות או מכונים

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus