חוט החיים שנזרק לעברנו: רשמים מהלוויית מקס שטיינברג
חוט החיים שנזרק לעברנו: רשמים מהלוויית מקס שטיינברג
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
24.7.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אלפי בני אדם צעדו ביום שלישי בצהריים, בחום האכזרי של יולי, בדרכם למסע הלווייתו של מקס שטיינברג, חייל בודד מלוס אנג'לס שאותו לא פגשו מעולם. הכול בשדרות הרצל היה אמיתי

א. הביחד

אלפי בני אדם צעדו ביום שלישי בצהריים בשדרות הרצל בירושלים, בחום האכזרי של יולי, באמצע יום עבודה, בדרכם למסע הלווייתו של מקס שטיינברג, חייל בודד מלוס אנג'לס שאותו לא פגשו מעולם. הם הגיעו מתוך תחושה של ערבות, הזדהות, שותפות, ואולי גם מתוך רצון של אלו שרחוקים מן החזית לספוג משהו ממה שקורה; להידחק בבית העלמין שידע כל כך הרבה הלוויות ולהיעטף במשהו אמיתי – לא מצולם, מפורשן, ערוך ומועבר בוואטסאפ.

  f140723ul92
הלוויתו של מקס שטיינברג. אפשר היה לראות את העצב בעיניים (צילום: פלאש90)

בהר הרצל הכול היה אמיתי. ובדקות שקדמו לתחילת הלוויה, כשאלפים עומדים תחת השמש בשתיקה, אפשר היה לראות בעיניים את העצב הזה, את הייאוש, את הזעם והתסכול, את הקושי לספוג את המחיר ואת הרכנת הראש שיודעת שההשתתפות בלוויה היא המעט שאפשר לעשות למען מי שוויתר על חייו הנוחים מעבר לים ובא לכאן, לתת כתף לבני עמו ולהילחם איתם יחד.  

 

ב. הפשטות


ומה גדול הפער היה בין דבריו החדים, הנמלצים, של הרב הראשי לצה"ל רפי פרץ, שדיבר על הגבורה ועל המשימה הקדושה ועל עם הנצח, ואפילו בין דבריו החמים-מחוספסים של החבר מגולני, שדיבר על החייל המצטיין שתמיד עזר ותמיד היה נכון לכל משימה ובין דבריו האישיים של ג'ייק, אחיו של מקס שגר בלוס אנג'לס, באנגלית נערית, חצופה וישירה, לא מודעת לעצמה בצורה מקסימה ונוגעת.

 

ג'ייק סיפר על אהבתו של מקס לספורט, על אהבתם המשותפת לזמר בוב מארלי. "הוא באמת זמר אדיר, כדאי לכם לשמוע אותו", אמר ג'ייק למיקרופון, והקהל הישראלי צחקק במבוכה. את הפעם האחרונה שנפגשו, כך סיפר, לא ישכח לעולם – היה זה לפני חודשיים, כשמקס הגיע לחופשה אצל משפחתו בארצות הברית. מקס ביקר את ג'ייק בדירתו, והשניים צפו יחד בסרט דוקומנטרי על חייו של בוב מארלי, "וזה היה אחד הרגעים הכי יפים בחיים שלי", אמר ג'ייק, "פשוט ישבנו יחד, כמו כשהיינו ילדים, ונהנינו זה מחברתו של זה".

 

כך בחר להיפרד מאחיו, מול קהל של עשרות אלפים, בארץ זרה לו – בפשטות, בתמונה יומיומית וכמעט בנאלית, כמו כדי לומר שעוצמתו של אדם מתגלה לא רק בשדה הקרב, תחת אש, בנשיאת האלונקה, אלא גם ביכולת לאהוב, להיות ב'יחד' משפחתי. רק אח יכול היה להעלות זיכרון פשוט כזה בלוויה, וכמעט מפתה לומר שרק באנגלית סיפור כזה היה יכול לעבור. כאילו בעתות מלחמה, העברית מתגייסת לטובת הרוממות והגבורה וההאדרה, ורק באנגלית עוד אפשר לספר, כספר אח על אחיו, על הסרט האחרון שראו יחד.

 

ג. הפייסבוק
 

הפייסבוק מייצג את הפשטות הזאת באופן אמיתי וחזק כל כך. הרשת החברתית ממלאת תפקיד מרכזי במבצע הצבאי הזה, ודפי הפייסבוק האישיים של חללי המבצע מאפשרים מפגש ישיר יותר עם השמות שמאחורי התמונות, עם החיוכים המבוישים והצעירים, מפגש שונה מזה שמתווך בתקשורת, שמספרת – סיפור אמיתי, בלי ספק – על ה'חייל שכולם אהבו' ו'המדריך המצטיין בצופים'.

  krmly_0
עמוד הפייסבוק של שון כרמלי ז"ל. עדות טרגית

שם, בפייסבוק, אפשר לראות את הסטטוסים שהם כתבו, את הקבוצות שהם היו חברים בהן, את התמונות עם החברים הקרובים, את התגובות של ההורים הגאים, את כל הנעורים והתום והיופי ואת כל מה שנגדע.

 

  • אפשר לראות את מקס, שבתמונת הפרופיל שלו שפרסם רק לפני שלושה שבועות מתפעלים חבריו מן הקסדה ומהשפצורים, ומיד לאחר מכן תגובות אחרות, של אבל וכאב ואנגלית שלא מכאן (עמוד שנראה כי הוסר בינתיים); את התמונות של שון כרמלי ואת ההתרגשות של החייל הבודד שיש בהן ואת התמונה של רובה המיקרו-תבור שפרסם, שחבריו האמריקאים מקנאים בו ומברכים אותו עליו; את האלבום של עוז מנדלוביץ, 'צה"ל - צרות הבאתי לעצמי' שמו (והשם הזה, עכשיו, אחרי הכול, כל כך מצמרר), עם התמונות מהטירונות, ועוד לפני כן – תמונות ממסיבות, מסוף התיכון, עם החברים; והדף של בר רהב, נער יפה מעמק יזרעאל, שהסטטוס האחרון שלו הוא: 'למה לא מכנסיים קצרים ושורש?', ואחריו כבר אין עוד סטטוסים, ואין בר יותר, והוא נשאר מחייך מתמונה אחרונה בקורס קצינים.

 

וכך להצדיע: מתוך האנושיות, היומיומיות שלהם, מתוך קצה חוט חייהם שנזרק לעברנו ומתוך הידיעה שכל אחד מהם היה בריה אחת בעולם הזה, בריה אחת אמיתית ומיוחדת ונדירה וחד פעמית, ועם זאת, כל אחד מהם היה אחד מאיתנו, שכתב ופרסם תמונות ויצא למסיבות ועישן סיגריה וישב עם חברים ואהב הרבה מאוד ורצה, כמו כולם, לחיות כאן בארץ הזאת, בשקט.

 

ד. היום שאחרי
 

אפשר לחלק את הרעש שמדינת ישראל נתונה בו בחודש האחרון לשלושה סוגים. רעש יכול להיות ניטרלי, פונקציונלי, תכליתי, כמו הלהג של ערוצי החדשות, שממחזרים לעייפה ידיעות ופרשנים ומוקדי שידור; ורעש יכול להיות חיובי, כמו הרעש והצפיפות שבהלוויות הצבאיות, כמו גדלות הנפש שמתגלה בעורף הישראלי, ביוזמות הברוכות לרווחת המילואימניקים והלוחמים בעזה, נשותיהם וילדיהם, כמו ההסברה הישראלית ברחבי העולם, שנלחמת מלחמה חשובה לא פחות מזו שבשכונת שג'עיה.

 

אך רעש יכול להיות גם להיות שלילי, מכוער, מחריש אוזניים – בגזענות הולכת וגוברת ברשתות החברתיות וברחובות הערים, בגילויים של שנאה וקיטוב, בהשתקה ובהקצנה. הימים הקשים הללו מוקדשים להשלמת המטרות הצבאיות ולהשבת השקט ליישובי הדרום והמרכז, אך בימים שאחרי מבצע צוק איתן, יהיה על החברה הישראלית ללמוד כיצד להשתקם ממנו ולבחון בכנות את טיבה של האחדות שהעורף הישראלי נאחז בה.

 

" כמעט מפתה לומר שרק באנגלית סיפור כזה היה יכול לעבור. כאילו בעתות מלחמה, העברית מתגייסת לטובת הרוממות והגבורה וההאדרה, ורק באנגלית עוד אפשר לספר, כספר אח על אחיו, על הסרט האחרון שראו יחד " אין ספק בקיומה, באמיתותה, אך עם שובו של החייל הישראלי האחרון מעזה, חובה על כולנו לשאול מה תוכנה של האחדות הזאת, מי שייך לה ומי מודר ממנה, מה המחיר שלה ומה גבולות הגזרה שלה. האם מדובר באחדות של חברה ישראלית שנלחמת כתף אל כתף בשדה הקרב – ובין הנופלים עד כה ניתן למצוא חיילים שגרים בערים, במושבים ובהתנחלויות – ויודעת גם בשגרת היומיום לקיים ולהכיל מגוון רחב של דעות, גם לא נעימות לאוזן, או שהשיח האלים והקיצוני משני הצדדים של המפה הפוליטית יכַלו כל סיכוי לחיות כאן יחד ויפוררו את מעט הלכידות שעוד אפשר להתגאות בה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus