נתניהו, צילום: הדס פרוש, פלאש90
היסטריית החרם: את מי היא באמת משרתת?
social
facebook whatsup email tweeter
פרופ' דיוויד ניומן, ה"ג'רוזלם פוסט" //
10.6.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"לחזור על המנטרה שהכול עניין של אנטישמיות זה פשטני ומנותק מהמציאות לא פחות מלהגיד שהאנטישמיות לא משחקת שום תפקיד ב-BDS ושהאנטישמים לא משתמשים באופן מניפולטיבי בביקורת על מדיניותה של ישראל כדי להצדיק את עמדותיהם החולות"
"באופן אירוני, הניסיון להטיל חרם על ישראל הוביל שורה של מנהיגי ממשלות, ראשי אוניברסיטאות ואנשי ציבור לצאת בהצהרות ברורות נגד החרם, ולולא הניסיונות הללו, הם היו נשארים דוממים"
ההתפתחויות האחרונות בגזרת ה-BDS חסרות משמעות, והתגובות ההיסטריות עליהן רק מועילות ליוזמיהן. במקום פאניקה, דרושה תגובה מציאותית שלוקחת בחשבון את כלל הגורמים, זונחת את האנטישמיות כטיעון בלעדי ואינה פוטרת את הנושא הפלסטיני כבלתי רלוונטי. דעה

כאשר מכון בן גוריון בקמפוס שדה בוקר של אוניברסיטת בן גוריון הזמין אותי לפני חצי שנה לשאת הרצאה על תנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) ועל חרמות באופן כללי, המארגנים לא יכלו לדעת שהיא תתקיים לבסוף בעיצומו של השבוע העמוס ביותר זה שנים בהתרחשויות הנוגעות לחרם.

 

במהלך עשרת הימים האחרונים היינו עדים לניסיון של התאחדות הכדורגל הפלסטינית להרחיק את ישראל מפיפ"א, להצעה שהתקבלה בידי הוועד המנהל של איגוד הסטודנטים הלאומי של בריטניה בעד החרמת כל פעילות משותפת עם עמיתיהם הישראלים ולהצהרות התמיכה של מנכ"ל חברת הסלולר אורנג' בהפסקת פעילותה של החברה בישראל. 

 

מספורט ועד לאקדמיה למסחר, ניסיונות ה-BDS כיסו את כל שדרות החברה. הממשלה וראשי האוניברסיטאות, וכן אלו שמינו את עצמם למגני ישראל בתפוצות, התעוררו כחמש שנים מאוחר מדי, אולם כמות הרעש שעשו במהלך ימים ספורים בהחלט פיצתה על חוסר המעש שלהם.

 

הקבוצה הקטנה של חברי סגל אשר הגישה הצעות לחרם, שנה אחרי שנה, לאיגוד מרצי האוניברסיטאות והמכללות בבריטניה, ולא השיגה שום הצלחה ניכרת, ודאי מחככת עכשיו את ידיה בהנאה בשל הניצחון שהשיגה בשבוע האחרון – זאת הודות לתגובות ההיסטריות וחסרות הפרופורציה של ממשלת ישראל ומנהיגים יהודים. ה-BDS וחרמות נהפכו לנושאי השיחה המרכזיים בישיבת הממשלה השבועית, בכנס הרצליה ובכנס השנתי של "דה ג'רוזלם פוסט" בניו יורק. גם שם כמה מהתגובות היו לא פחות מהיסטריות.

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו השווה את יוזמות החרם לאיום אסטרטגי חדש המאיים על ישראל וקרא להקמת ממשלת אחדות. יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג תיאר אותן כאינתיפאדה חדשה המאיימת על ישראל. בן דרור ימיני, עיתונאי ימני בכיר, הרחיק עד כדי השוואת המצב הנוכחי לגרמניה של שנות ה-30 במאה ה-20 במאמר שכותרתו "צ'רצ'יל צדק".

 

הממשלה מוכנה לבזבז 100 מיליון שקל על המאבק בחרם, שיתואם בידי השר לעניינים אסטרטגיים גלעד ארדן. שניים מתומכיה העשירים ביותר של ישראל – שלדון אדלסון וחיים סבן – יצרו את הגרסה הפרטית שלהם למאבק בחרם, בקובצם יחדיו מנהיגי ארגונים יהודיים לסוף שבוע של תכנון אסטרטגי וגיוס כספים בלאס וגאס, זאת במטרה לחזק את הפעילויות נגד החרם בקמפוסים אמריקאיים, שהאיום בהם, כך נראה, גדול בהרבה מאשר בכל מקום באירופה.

 

אולם בפועל, ישראל לא הודחה מפיפא (גם אם הקמתה של ועדה לפיקוח על פעילותה של ישראל בתחום היא החלטה שוודאי רחוקה מ"הניצחון" שעליו הכריזה ממשלת נתניהו באופן עיוור). זאת ועוד, להצעה שהועברה בידי אגודת הסטודנטים בבריטניה כמעט שאין השפעה או משמעות, מעבר לכותרות שהעניקו לה בתקשורת הישראלית (ועובדה זו חודדה באמצעות ההצהרה של ארגון הגג של האוניברסיטאות בבריטניה על התנגדותו הנחרצת לכל צורה של חרם, אקדמי או מדעי, ועל שאיפתו וניסיונותיו הפעילים לחזק ולקדם שיתוף פעולה מדעי בין ישראל לבריטניה). ולבסוף, בכל הנוגע למנכ"ל אורנג' סטפן רישאר, עושה רושם שאין לו באמת דעה עצמאית – הוא חזר בו במהירות מהצהרותיו התומכות ב-BDS במסיבת עיתונאים בקהיר, וכעת הוא מתכנן לבקר בישראל כדי לשאת התנצלות פומבית.

 

מלבד זאת, למרות הזעקות המרובות של אנשי אקדמיה, אין ראיות אמפיריות לכך שמאמריהם אינם מתקבלים לפרסום או שהם עצמם אינם מוזמנים להשתתף בכנסים או לשבת בוועדות מקצועיות של כתבי עת בשל היותם ישראלים. חוץ מהאירועים הספורים שכן מתרחשים (ושאנו צריכים להתמודד עמם ברצינות המתחייבת), הרעיון לתלות את האשמה בחרם נהפך למנטרה של אקדמאים שהקידום או הקביעות שלהם מעוכבים משום שהמחקרים והפרסומים שלהם עדיין לא נחשבים טובים דים.

 

ישראל ממשיכה להתחרות בטורנירי הכדורגל המרכזיים, האוניברסיטאות הישראליות ממשיכות ליהנות משיתופי פעולה אקדמיים ומדעיים חזקים, שרק הולכים ומתרחבים, עם שותפים בבריטניה ובאירופה, ואילו הקשרים המסחריים של ישראל בתחום התקשורת וטכנולוגיית הלוויין נותרו בין המפותחים ביותר בעולם, וגם אילו אורנג', היתה מבטלת את החוזים שלה באופן חד צדדי, לא היתה בכך פגיעה גדולה.

 

 

364px-David_Newman
פרופ' דיוויד ניומן (צילום: מתוך ויקיפדיה)

 

הנסיגה הכפויה מארגון פיפ"א, המושחת בסך הכול, היתה מונעת כאב לב מתמשך מאוהדי הספורט במדינה, ואולם, על ההישגים המשמעותיים של המדינה בתחומי המדעים והסטארט-אפ, שאין שניים להם על פני הגלובוס, אנחנו בהחלט יכולים להתגאות. הווידאו ב-YouTube שמציע לכל התומכים בחרם להפסיק להשתמש בכל המוצרים והמכשירים הרפואיים שהומצאו בידי מחקר ופיתוח ישראלי - שמתרוצץ כבר כמה שנים - הוא נכון כמו שהוא הומוריסטי; לעולם יש הרבה מה להודות למדינה הקטנה הזאת על תרומתה הלא פרופורציונלית לפיתוח טכנולוגי ומדעי. 

 

גם החברות הקטנות המעטות שאכן מסירות את תמיכתן מהמדינה, או היחידים שנמנעים מלהשתתף בכנסים מדעיים בישראל, מוחלפים במהרה בשותפים הפוטנציאליים הרבים האחרים באירופה, בצפון אמריקה ובאסיה המתפתחת, שבהחלט שמחים לעשות עסקים עם אחת מהקהילות המובילות בעולם במדעים ובהייטק.  

 

לא ניתן בכלל להשוות בין דרום אפריקה בשנות ה-60 וה-70 ובין מה שקורה כיום בישראל. במקרה של דרום אפריקה, התמיכה בחרם גורף על המדינה בשל מדיניות האפרטהייד הגזענית היתה גלובלית, והיא ננקטה לא רק בידי איגודים מקצועיים, קבוצות ספורט וארגוני סטודנטים, אלא גם בידי רוב הממשלות.

 

באופן אירוני, הניסיון להטיל חרם על ישראל הוביל שורה של מנהיגי ממשלות, ראשי אוניברסיטאות ואנשי ציבור לצאת בהצהרות ברורות נגד החרם, ולולא הניסיונות הללו, הם היו נשארים דוממים. זה גם דרבן את הוצאתם לפועל של שורת פרויקטים חדשים לשיתוף פעולה מדעי בין מדענים ישראלים ואוניברסיטאות בכל רחבי העולם, שלא בהכרח היו מתממשים בנסיבות רגילות.

 

הכול אנטישמיות? 

 

ממשלות המערב מגָנות פה אחד כל ביטוי של אנטישמיות. עובדה זו משקפת את האקלים השונה שבו ישראל פועלת כיום, בניגוד להשוואות השגויות וההיסטריות עם גרמניה של שנות ה-30 או עם דרום אפריקה של שנות ה-60-70.  

 

במקום ההיסטריה הנוכחית, מה שאנחנו צריכים זו תגובה מדודה ומציאותית שמתחשבת במספר רב של גורמים, ולא רק באלה שנוחים לשיח הפוליטי של הממשלה הנוכחית.

 

על אף ההכרה בכך שה-BDS הוא בבחינת קרקע פורייה לאנטישמים ולעוכרי ישראל בעולם, אנחנו לא יכולים להשתמש בטיעון של אנטישמיות כתירוץ להימנעות מסוגיות רלוונטיות אחרות. אנחנו לא יכולים לפטור את הנושא הפלסטיני כאילו נעשה בלתי רלוונטי לחלוטין.

 

לחזור על המנטרה שהכול עניין של אנטישמיות זה פשטני ומנותק מהמציאות לא פחות מלהגיד שהאנטישמיות לא משחקת שום תפקיד ב-BDS ושהאנטישמים לא משתמשים באופן מניפולטיבי בביקורת על מדיניותה של ישראל כדי להצדיק את עמדותיהם החולות.

 

ההקפדה על יצירת הרושם ההיסטרי שה-BDS מציב בפני ישראל איום ביטחוני קיומי, אף שבפועל, על כל אחד שרוצה להחרים אותנו יש 20 חוקרים בכירים וחברות הייטק מובחרות שמחכות לקחת את מקומו, היא עמדה לא פחות מנותקת מהמציאות, שרק גורמת לדה-מורליזציה בקרב ישראלים המסתמכים בבלעדיות על גרסתה של העיתונות והתקשורת הישראלית לאירועים עולמיים.

 

להשוות את המצב הנוכחי לזה שבפניו ניצבו היהודים בשנות ה-30 של המאה הקודמת באירופה זה כמו לשלול את עצם קיומה של מדינת ישראל חזקה וריבונית אשר מסוגלת לדאוג לעצמה ולאינטרסים המגוונים שלה ברחבי העולם. גישה כזאת מסריחה ממנטליות גלותית, שעדיין לא השלימה עם קיומה של מדינת ישראל ומשחקת לידיהם של המחרימים ושל סוג הכותרות שהם רוצים ליצור. זוהי מנטליות ה"נעבעך" שאין לה מקום בישראל העכשווית, לא משנה עד כמה מנהיגים מסוימים בתפוצות היו רוצים שנחשוב אחרת. 

 

אם וכאשר נפתור אי פעם את הסכסוך ואת הנושא הכואב של הכיבוש, רק אז נוכל באמת להעריך באיזו מידה הניסיון להחרים ולבודד את ישראל נבע מדה-לגיטימציה ומאנטישמיות. רק כאשר נסיר את הבעיה המרכזית האחת העומדת בין ישראל ובין הקהילה הבינלאומית, נוכל לאמוד את השינוי המבני בדעת הקהל העולמית ואת היסודיוּת שבה השתרשה האנטישמיות "החדשה" ברגשות כלפי ישראל.   

 

תרגום: דפני קסל

 

* הכותב הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון. העמדות המובעות במאמר משקפות את דעתו האישית בלבד. 

 

וזה מה שפרופ' טוד גיטלין חושב על תנועת ה-BDS 

 

*הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus