הסקרנות תנצח את הקיטוב - ריאיון עם ד"ר מיכה גודמן

לפני הבחירות כל אחד מאיתנו מרגיש שהפעם (או גם הפעם) המחנה שלו עומד לנצח. למה? כי ברשתות החברתיות אנחנו רואים שיותר ויותר אנשים מסכימים איתנו. למעשה, זה נראה כאילו כולם מסכימים איתנו. האנשים שאינם מסכימים איתנו, לעומת זאת, נראים לנו תמימים, מוזרים ואפילו הזויים. רק שאז, בקלפי, אנחנו מגלים (שוב ושוב) שרוב האנשים אינם מסכימים איתנו כלל. איך זה יכול להיות? הסופר מיכה גודמן, מחברם של חמישה רבי מכר, ובהם "מלכוד 67", מסביר שמחקרים מראים שמחלוקות פוליטיות הולכות ומסלימות בשנים האחרונות בכל העולם,  ואין זה בגלל הפוליטיקאים או הרעיונות שנעשו קיצוניים יותר; גודמן טוען שהאשם בקיטוב הוא המדיום עצמו – ההגירה של השיח הפוליטי מהרחוב, מהעיתון ומהטלוויזיה אל הרשתות החברתיות.

 

חברת הענק פייסבוק אינה גובה כסף מהמשתמשים שלה. היא מרוויחה את כספה ממפרסמים שמוכנים לשלם בעבור הזמן שבו הגולשים מבלים מול הניוז-פיד האינסופי של פייסבוק ונחשפים לפרסומות. "זה אומר שתשומת הלב שלנו, הגולשים, שווה כסף", מסביר גודמן. ואיך פייסבוק משיגה עוד ועוד מתשומת הלב שלנו? גודמן טוען שהדרך הכי טובה לקבל את תשומת ליבנו היא להראות לנו את מה שאנחנו אוהבים, כלומר, עוד ועוד מהדעות של עצמנו. הן מאשרות את תפיסת עולמנו, הן עושות לנו נעים בעין ובלב – והדבר החשוב ביותר – הן גורמות לנו להישאר זמן רב בפייסבוק. "הניוז-פיד שלי מעוצב כך שהוא מתאים בדיוק לעולם שלי, מה שמוביל לכך שהוא נועל אותי בעולם שלי. מה זה שטיפת מוח? שטיפת מוח זה לקחת רעיון, לא משנה איזה, ולחזור עליו עוד פעם ועוד פעם. זה מוביל להיחלשות ולבסוף להתפוררות של מנגנוני ההגנה הביקורתיים שלנו. פייסבוק לוקחת את הדעות שלנו ומראה לנו אותן שוב ושוב, עד שהן נראות לנו מובנות מאליהן. זו מכונה לשטיפת מוח עצמית. אני זה ששוטף את המוח של עצמי". 

 

ד"ר מיכה גודמן

האם לא עדיף שאנחנו נשטוף לעצמנו את המוח מאשר שבעלי עיתונים וגופי תקשורת ישטפו לנו את המוח בדעות שלהם?

"עורך עיתון צריך לחשוב מה מיכה גודמן רוצה לקרוא היום בבוקר, אבל יש לו בעיה: הוא לא באמת יודע מי זה מיכה גודמן. אין לו מידע עליי. הוא לא התקין במכשיר הטלפון שלי מכשירי ביון כדי לדעת בדיוק מה אני רוצה, והוא צריך שגם את תקראי את העיתון. זה נכון שהרבה קוראי עיתונים דומים זה לזה, אבל בסופו של דבר, אתה תמיד תקרא גם מאמר שאתה לא מסכים איתו, שהוא לא שיקוף מדויק של תפיסת העולם שלך. הניוז פיד, לעומת זאת, מותאם בדיוק לעולם שלי. אני מקבל את מה שנקרא "the daily me". כשאתה קורא את 'מקור ראשון' או את 'הארץ',

אתה לפעמים קורא מאמר שמעצבן אותך. בפייסבוק אתה לא מתעצבן כי אתה מקבל בדיוק את מה שאתה חושב".

 

רגע, אז מה בעצם רע בזה?

"מה שקורה הוא שברגע שמישהו ששטף לעצמו בעצמו את המוח פוגש מישהו אחר, שגם הוא שטף לעצמו את המוח בתיבת תהודה מנוגדת, הוא כבר לא מרגיש שהאדם האחר טועה; הוא חושב שהוא הזוי, כי הרי האמת שלו מובנת לו מאליה, כך נוצר המצב שאנחנו רואים בעשור האחרון בעולם:  היריב הפוליטי מתחיל להישמע הזוי, והקיטוב הולך ומעמיק".

 

הביוגרפיה של הרעיונות

 

הפודקאסט החדש של גודמן ואפרת שפירא-רוזנברג "מפלגת המחשבות" מבקש לפרק את הקיטוב, את התחושה שמי שחושב אחרת ממני הוא הזוי או מטורף באמצעות סקרנות. הפודקאסט מבקש להכיר את הרעיונות ואת האידיאולוגיות מאחורי הפוליטיקה הישראלית. "המטרה היא לא לשכנע את המאזינים בצדקתו של רעיון, אלא לגרום להם להתעניין. האלכימיה של 'מפלגת המחשבות' היא לנסות להפוך את השמאל, את הימין, את הציונות הדתית, את החרדיות מתופעות מאיימות למעניינות", מסביר גודמן. "זו לדעתי הדרך לעזור להרגיע קצת את המחלוקת ואת הקיטוב. ברגע שאיש ימין יכול ללמוד את הרעיונות מאחורי השמאל, הוא יכול להרגיש שזה לא מאיים עליו, אלא מעניין אותו. זה מרגיע את השיח".

 

גודמן מאמין שסקרנות היא כלי הנשק שבאמצעותו אפשר להילחם בקיטוב הפוליטי שיצרו הרשתות החברתיות. אבל איך אפשר להסתקרן בנוגע לאידיאולוגיה? נדמה שמדובר בדבר-מה יציב, כמעט-עבש,שאתה יכול להסכים איתו או שלא. ואולם, גודמן מתייחס לרעיונות במידה מסוימת כאל ישות חיה ונושמת ומבקש להיות סוג של ביוגרף של רעיונות. "אני מאמין שלרעיונות יש ביוגרפיה, כמו שלאנשים יש ביוגרפיה. כמו שיש לנו הורים ואחים ומהלך חיים, גם לאידאות יש ביוגרפיה", הוא מסביר.

 

 "ב-1903 הציונות הדתית הייתה הפרטנרית היחידה של תיאודור הרצל כאשר הוא הציע את תוכנית אוגנדה. הם היו מוכנים לוותר על ארץ ישראל כולה. 70 שנה לאחר מכן, אותה ציונות דתית היא זו שהובילה את המאבק נגד ויתור על גרגר אדמה מארץ ישראל. זה מעניין: הרעיון הזה עבר שינוי – יש לו ביוגרפיה מעניינת. אז בין שאנחנו מזדהים עם הציונות הדתית ובין שאנחנו מתנגדים לה, אנחנו יכולים להסתקרן מהציונות הדתית".

 

למה בעצם חשוב להסתקרן ולהבין את כל הדעות והרעיונות במרחב? הרי בסופו של דבר, כדי לפעול בזירה הפוליטית, כדאי לחשוב שאתה צודק והאחר טועה – אחרת לא תפעל.

"אני רוצה להבחין בין שתי צורות חשיבה - בינארית והוליסטית. חשיבה בינארית מניחה שאם צד אחד צודק, הצד האחר טועה, וממילא ככל שאני יותר סולד מצד אחד, ככה אני מתחבר יותר לצד האחר", אומר גודמן. "החשיבה ההוליסטית היא בסגנון של יין ויאנג – הם הפכים והם מנוגדים, אבל אינם נוגסים זה בזה. אם אני חושב שהשמאל צודק, זה לא הופך אותי לאדם שחושב שהימין טועה. העובדה שאני רואה שיש אמת מסוימת בתיאולוגיה החרדית לא הופכת אותי להומניסט פחות. רעיונות עמוקים יכולים לחיות טוב עם היפוכם. יש סוג של דתיות שמבטאת את עצמה באמצעות שלילה מוחלטת של העולם המודרני, אבל יש דתיות עמוקה כל כך, שהיא לא צריכה לשלול את העולם המודרני בשביל לבטא את עצמה. אותו הדבר לגבי חילוניות: יש חילוניות רדודה כל כך, שהיא מבטאת את עצמה באמצעות שנאת הדת, אבל יש חילוניות שהיא עמוקה כל כך, שהיא לא צריכה לשלול את הדת בשביל להרגיש בנוח עם עצמה".

 

ואם באמת נצליח כחברה להסתקרן מרעיונות שסותרים את אלה שלנו, מה אתה מאמין שיקרה?

"האפקט הראשון של סקרנות יהיה יצירתיות. ישראל היא מדינה יצירתית מאוד מבחינה טכנולוגית ומאוד לא יצירתית מבחינה פוליטית. בחברת סטראט-אפ השיחה פתוחה מאוד. אנשים לא מפחדים לטעות ולשנות את דעתם, ולכן מצליחים לפתור בעיות בעזרת חשיבה גמישה. אין בישראל יצירתיות פוליטית, כי בישראל, כשאתה אומר דעה, אנשים לא מתעניינים בדעה שלך. העיסוק האינטלקטואלי הוא בתיוג הדעה שלך, ומרגע שאנחנו מתייגים אותה, אנחנו כבר יודעים מה אנחנו חושבים עליה. זו פעולה עצלנית מאוד מבחינה אינטלקטואלית. חברה שתהיה עסוקה יותר בהבנה של מחשבות ורעיונות תהיה יצירתית יותר, ואנחנו צריכים יצירתיות פוליטית".

 

בפודקאסט אתה מדבר על פתרונות להתמודדות עם ההשפעות של הטכנולוגיה על הקיטוב הפוליטי, למשל באמצעות רגולציה והגבלות מסוימות על השימוש בטכנולוגיה. אתה מגביל גם את עצמך?

"היה לך די קשה לתפוס אותי, נכון?", הוא שואל. "אני רוב הזמן עם טלפון כבוי. אין לי פייסבוק ואין לי טוויטר. אני משתדל לכבות את הטלפון כדי לאפשר לעצמי להיות נוכח, עם המחשבות שלי, עם הכתיבה שלי ועם האנשים שאני איתם. אני בדרך כלל לא חי לפי מה שאני כותב ואומר. אני לא מודל לחיקוי, אבל מבחינה דיגיטלית, אני מצליח להיות ממושמע לדברים שאני כותב".  

 

"זה דווקא מקסים בעיניי. זו הברכה של הטכנולוגיה, כי מולטי-טאסקינג זה בעיה רק אםומה דעתך על זה שמי שמקשיב לפודקאסט עושה את זה בזמן שהוא נוהג או שוטף כלים?

מבצעים שתי משימות מאותו הסוג. אי-אפשר גם לקרוא ספר וגם להיות בפייסבוק כי אלה שתי משימות מאותו הסוג. אי-אפשר גם לדבר עם מישהו וגם לקרוא. אבל אפשר לדבר וללכת, אפשר לשמוע פודקאסט ולנהוג. זה לא מולטי-טאסקינג; זה מיצוי של הזמן".

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6