המדינה מפרה את החוזה: ואם הוא היה מעדה אחרת?

החזקתו של אברהם מנגיסטו בידי החמאס שונה ממקרים קודמים, ולכן טבעי שהיחס למשפחתו יהיה שונה, אך דבר לא מצדיק את היחס האדנותי ואת הסחבת שמשפחתו חווה. אריאל הורוביץ מזכיר: חובתה של המדינה לאזרחיה אינה קשורה לצבע עורם

בתזמון מצמרר, בשעה שכלי התקשורת היו עסוקים באירועי השנה למבצע צוק איתן בעזה, התפוצצה ברעש פרשיית היעלמותם של אברהם מנגיסטו ושל הנעדר הנוסף ששמו לא הותר לפרסום, כמין תזכורת חיה למבצע ההוא. אברהם מנגיסטו, אזרח ישראלי בן 29, חצה את הגבול לעזה לפני עשרה חודשים והניח אחריו בעיקר סימני שאלה – מדוע בחר, שבועיים אחרי סיום מבצע צבאי מתיש ומדמם לשני הצדדים, לחצות את הגבול לאזור הזה? האם הוא חי והיכן?

אך תשומת הלב לא ניתנה רק לשאלות החשובות האלה ולדאגה לגורלו של מנגיסטו, אלא גם לשאלות אחרות: מדוע הפרשה לא פורסמה עד כה? מדוע התבקשה המשפחה לשמור על שתיקה במשך זמן כה רב? והאם הטיפול בהיעלמותו של מנגיסטו היה שונה אם זו היתה משפחה של ילידי הארץ, דוברי עברית רהוטה, כרוכים באתוס הישראלי? השאלות האלה מחריפות כאשר שומעים את ההקלטה של ליאור לוטן, נציגו של ראש הממשלה לטיפול בנושא, כאשר הוא מאיים על המשפחה שלא תוציא את הדברים החוצה, שתישמר מפגיעה בכבודו של ראש הממשלה ושתימנע מלקשור את הטיפול בפרשה למורכבות היחסים בין הקהילה האתיופית למדינת ישראל.

 

 

קריאה נוספת: עד כמה אנחנו גזעניים?

 

 

האירוניה בדבריו של לוטן זועקת, כמין "על ראש הגנב בוער הכובע" – נראה שבדיוק הדברים האלה של לוטן הם שמנציחים את התחושה שהיחסים המורכבים הם בדיוק הנושא כאן.

אין מקום להשוות בין המקרה של מנגיסטו ובין מקרים של חיילים חטופים, שהמדינה שלחה אותם לזירת הקרב ונחטפו בידי אויבים במהלך מילוי תפקידם. מנגיסטו צעד אל הלא נודע מרצונו החופשי (אף שבני המשפחה מספרים על מצב נפשי מעורער), ולכאורה הפקיר את גורלו בידי חמאס. מדובר במקרים שונים, ואך טבעי הוא שהיחס של המדינה אליהם יהיה שונה. ובכל זאת, קשה להימלט מהתחושה שהעיכוב בטיפול, הסחבת והיחס האדנותי-משהו כלפי המשפחה (שמתבטאים בדבריו של לוטן ובעובדה שבמשך כל התקופה הזאת המשפחה לא נפגשה עם ראש הממשלה נתניהו) לא היו אילו היה מדובר במשפחה שיודעת לדבר את השפה, לעמוד על הזכויות, להפוך שולחנות ולצאת למאבקים חברתיים. האם כך מתממש אותו חוזה שבין המדינה ובין אזרחיה? האם אחריותה של המדינה לטפל באזרחיה שנמצאים בסכנה תלויה ביכולת להפעיל מרפקים, לעורר מהומות ולגייס תקשורת וקשרים עם בכירים?

 

 

סביר להניח שאין מדיניות מכוונת של אפליה כלפי משפחות של הקהילה האתיופית, כפי שמנסים פעילים חברתיים בני הקהילה לטעון. אך אפליה מתרחשת לא רק באופן מכוון, לא רק כפעולה אקטיבית, אלא גם באמצעים סמויים יותר: בגרירת רגליים, בעיכוב, בידיעה תת-תודעתית של כללי המשחק – ככל שמופגנות יותר נחישות ונוקשות, כך הטיפול יהיה יעיל יותר. הבעייתיות הזאת ניכרת לא רק בעניינו של מגיסטו, אלא גם בתחומים נוספים בהוויה הישראלית (ולא מן הנמנע שהיא אינה ייחודית להוויה הישראלית) – הנגישות אל תחומי ההשפעה ואל השלטון שמורה לאנשים שמסוגלים לאיים על השלטון, להטריד אותו ולשבש את עבודתו. ההתעלמות ממשפחת מנגיסטו, אם אכן התרחשה, היתה קלה למדי לביצוע.

 

 

 


אפליה מתרחשת גם באופן לא מכוון (פלאש90, תומר נויברג)

 

 

 

אין לדעת כרגע כיצד הפרשה הזאת תסתיים. יש לקוות שבסופה יחזור מנגיסטו לחיק משפחתו בשלום וכי מדינת ישראל לא תיגרר למצב שבו היא נאלצת לשחרר כמות גדולה של מחבלים. אך את הלקח הראשון מן הפרשה הזאת אפשר ללמוד כבר כעת, ולמעשה לשנן אותו מחדש, שוב ושוב: חובתה של מדינה כלפי אזרחיה אינה תלויה בצבע עורם, ביכולות השכנוע שלהם או במנוף הפוליטי שהם מפעילים. המסורת היהודית ציוותה על הדיין: "לא תכיר פנים במשפט" – להיזהר מלהפוך את המשפט ואת הצדק לנחלתם של המצטיינים בשפה, בשכנוע וביכולות הטיעון. מצוקתה של משפחת מנגיסטו היא מצוקתם של אנשים שקל מאוד לבטל את זעקתם, אך דווקא בגלל זה אסור להתעלם ממנה.

 

 

 

קריאה נוספת: הרלוונטיות של הגות הרב אברהם יהושע השל למחאת הקהילה  האתיופית בישראל

 

 

הצטרפו לדף הבית של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי